ברכת הזימון

ברכת הזימון הוא הכינוי להקדמה לברכת המזון כאשר שלושה גברים או יותר אכלו לחם ביחד. באם יש עשרה אומרים בנוסח גם את שם ה' "אלקים".

המצווה

כאשר שלושה גברים יהודים אוכלים לחם ביחד, או אפילו אם רק שניים אכלו לחם ואחד אכל שאר מאכלים, אזי כאשר הם מברכים ברכת המזון, הם לא אומרים רק את הברכות שכסדר, אלא אחד מהם מזמין את שני חבריו להצטרף אליו לברכה, באומרו "הב לן ונבריך" או "רבותי נברך". ואצל האשכנזים "רבותי מיר וועלן בענטשן". האחרים עונים "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". והוא חוזר על הפסוק ואומר "ברשות מרנן ורבנן ורבותי נברך שאכלנו משלו", וכולם אומרים "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", ולאחר שהוא חוזר על זה מתחילים לברך את ברכת הזן.

באם היו עשרה שאכלו יחד לחם, או אפילו שבעה שאכלו לחם ושלושה משאר מאכלים, כאשר הוא מזמין אותם לברך הוא אומר "נברך אלקינו שאכלנו משלו", וכולם עונים "ברוך אלקינו שאכלנו משלו". במשנה מובאת מחלוקת בין רבי יוסי הגלילי לבין רבי עקיבא: שרבי יוסי הגלילי מפרט איך שמוסיפים לומר עוד שם של ה' במאה ובאלף וכו', אולם רבי עקיבא סובר שזה כמו בבית הכנסת, שברגע שיש מניין, זה לא משנה כמה יהיו, תמיד יתפללו באותו נוסח, וכן גם כאן.

כאשר אדם שלא אכל נקלע למקום שבו מזמנים עליו לענות גם כן: "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד". ובאם היה זה זימון בעשרה, עליו לומר "ברוך אלקינו ומבורך".

מאז שהמזמן מתחיל לברך עד שהוא מסיים את הברכה הראשונה, אסור לכולם לדבר ולעשות שום דבר (כולל להתעסק עם האוכל), אלא לשתוק ולהקשיב למזמן.

כאשר מתחילים לברך, המזמן מברך בקול את כל הברכה. לפי מנהג הספרדים ועדות המזרח שאר המברכים יוצאים ידי חובה בברכה הראשונה, או בכל הברכה, אולם לפי מנהג חב"ד כל אחד מברך לעצמו. הרבי היה מברך בשנים הראשונות בקול, אך בתחילת שנות הלמ"דים הגיעה קבוצה של יהודים יוצאי גרוזיה, וכאשר הרבי זימן הם ענו ויצאו ידי חובה, ומאז הרבי החל לברך בשקט (כיוון שאדמו"ר הזקן פוסק שלא יוצאים).

ההלכה אומרת, שאם היו במקום רק שלושה אנשים אסור לאחד מהם ללכת בלא זימון, כיוון שאסור לגרום לביטול הזימון. ובפרט אם היו עשרה, שאז אם הוא ילך הוא יבטל הזכרת שם שמיים. אך אם בכל זאת אחד הלך, בשלושה אפשר לזמן גם אם הוא רק שומע, ובעשרה צריך שישב עמהם לשולחן בשעת הברכה.

אם אחד מהסועדים כבר בירך ברכת המזון, עדיין אפשר לצרפו לזימון באם הוא אכל לחם או שאר דברים שמברכים עליהם "ברכה מעיין שלוש"; אבל אם הוא אכל דבר שמברכים לאחריו "בורא נפשות", אי אפשר לצרפו לזימון אם כבר בירך.

המזמן

ההלכה אומרת שהמזמן הוא הגדול בחכמה שבכל המסובים, אך הוא יכול לכבד קטן ממנו לזמן. וכמו כן, באם יש לו ליחה וכיוצא בזה שתעכבנו בברכה - יזמן אחר.

אם יש כהן שהוא תלמיד חכם, עדיף שהגדול יכבדנו, ויזכה לאריכות ימים. באם הכהן הוא עם הארץ, הוא יכול לכבדו, אך לא מפני שהוא כהן, כיון שמעלת התורה גדולה יותר. וחכם שהוא כהן יכול לכבד עם הארץ ישראל.

אם הם שווים, הכהן קודם, מפני שהתורה ציוותה "וקידשתו", וחכמים דרשו שתקדימו לכל דבר שבקדושה, כלומר, בכל דבר שיראה גדול ומקודש. וכן הוא גם לעניין "ברכת המזון". ודבר זה הוא דאורייתא, ולכן נהגו ליטול רשות מהכהן לברך ברכת המזון, וכן נכון; שהרי מצוה להקדימו. ואם כן, אסור לברך בלא רשותו אלא אם כן המזמן גדול ממנו בחכמה. ומכל מקום, לא תועיל אמירת "ברשות הכהן", אם הכהן לא נתן לו רשות.

אם אין כהן, אך ישנו לוי - יש עדיפות להקדימו אף שאין זה מעיקר הדין. והעושה כך מאריך ימים.

אם יש אורח, האורח מברך, בכדי שיברך את בעל הבית, וזוהי ברכתו: "יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ויצליח בכל נכסיו ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא ישלוט שטן במעשי ידיו ואל יזדקר לפניו שום דבר חטא ועון מעתה ועד עולם". אם נמנע מלברך יתקצרו ימיו, כיוון שלא מברך לבעל הבית, וכיוון שהוא יהודי ונאמר בו "ואברכה מברכיך", ומכלל הן, אתה שומע לאו. אמנם בעל הבית לא מחויב ליתן לו לברך אם הוא לא הגון בעיניו. בנוסח סידורו של אדמו"ר הזקן כולם אומרים "הרחמן הוא יברך את אבי מורי בעל הבית הזה.." בליל שבת, נוהגים שהבעל הבית מברך.

נשים בזימון

אישה לא תזמן, אבל נשים יכולות לענות לזימון.

ההזמנה

כאשר המזמן מברך, אזי הוא אומר "ברשות מרנן ורבנן ורבותי", ואם הוא אורח - מוסיף "ברשות בעל הבית", ואם הוא מברך במקום כהן - ברשות הכהן. אמנם במנהג חב"ד אומרים כולם את אותו הנוסח.

מנהג חסידים הוא, שאומרים בזימון "ברשות אדוננו מורנו ורבינו הרב בעל הבית" כאשר נמצאים במחיצת הרבי. בני הצמח צדק כאשר היו מזמנים במחיצת אביהם - לא היו אומרים "מרנן ורבנן ורבותי".

אדמו"ר הרש"ב כשהיה אומר לאחר הסתלקות אביו את נוסח ה"ברשות", והיה שוהה בין אמירת ה"ברשות" ל"מרנן ורבנן ורבותי" באופן שלא יהיה נרגש.

הרבי בדרך כלל היה מפסיק בין אמירת ה"ברשות" לבין אמירת "מרנן ורבנן ורבותי". במספר פעמים הוא אמר בקול "ברשות אדוננו מורנו ורבינו (הרב) בעל הבית הזה".

יעלה ויבוא

אם זהו יום שבו אומרים יעלה ויבוא, נוהגים שהמזמן אומרו בקול, והשאר עונים אמן (כשהם לאחר אמירת "ברוך.. בונה ברחמיו ירושלים" או בסיום ברכה אחרת) כאשר הוא אומר "זכרנו ה' בו לטובה", "פקדנו בו לברכה" "והושיענו בו לחיים טובים". כפי שעונים בשעת התפילה.

כוס של ברכה

ערך מורחב – כוס של ברכה

יש כמה שיטות האם צריך לברך ברכת המזון על הכוס, אולם כולם מודים שמצווה מן המובחר לזמן על הכוס. יש האומרים שזה דווקא בזימון בעשרה לחשיבות הזכרת שם שמיים; ומנהג חב"ד שמברכים על הכוס גם בשלושה.

אם זהו יין שצריך למוזגו במים, ימזוג אותו בברכת "על הארץ", בכדי להודיע את שבח ארץ ישראל שיינותיה חזקים עד שצריך למוזגם במים. וכן עושים גם בחוץ לארץ.

כאשר מזמנים על הכוס, לאחר שהמזמן נוטל את ידיו במים אחרונים, הוא ממלא את הכוס ומגביהה בשני ידיו ומרימה בשמאלו ומניחה על כף ידו הימנית כשאצבעותיו כפופות, ומתחיל לומר "רבותי" כו'. לאחר שסיים את ברכת "בונה ברחמיו ירושלים", הוא מניח את הכוס על השולחן, וכשמסיים לברך הוא מגביה את הכוס שוב, ומברך "בורא פרי הגפן" ושותה.

בשמחות

בסעודת ברית מילה, קודם אמירת "הרחמן הוא יזכנו לימות המשיח", אומרים את ה"הרחמן לברית מילה".

בסעודת שבע ברכות לאחר סיום הברכה, קודם הברכה על היין מברכים את הברכות על כוס שניה, ובסוף מברך המזמן על הכוס הראשונה "בורא פרי הגפן", ושותה. ולאחר מכן מערבים את תכולת שתי הכוסות ונותנים לחתן ולכלה לשתות גם כן.

בפנימיות העניינים

ענינה של ברכת המזון הוא, שלאחר שהאדם אכל את האוכל הגשמי, ובזה הוא קיבל את ניצוצות הקדושה שהיו טמונים בקליפת נוגה (שהרי כל הדומם, צומח, חי ומדבר שבעולם העשייה מקבלים את חיותם מקליפת נוגה המעורבת מטוב ורע), צריך לברך ברכת המזון שבה מעלים את כל הניצוצות שהיו בעולם הפירוד (שלא ניכרת בו אחדותו של ה') להתכלל בבחינת גילוי אלקות. וכל אחד ואחד לפי ענינו יכול להמשיך יותר גילוי אלקות במאכל שאוכל וכו'.

וכל זה הוא כאשר מברכים ביחיד, אבל כאשר מברכים ברבים, וכידוע שהלשון "רבים" מורה על שלושה, זה נעשה באופן אחר לגמרי:

המשל לזה הוא, משדה הנמצאת על יד הנהר, ובכדי להמשיך את המים מהנהר אל השדה, צריך לעשות תעלה מהנהר עד לשדה. אבל כאשר ישנם רבים שרוצים להמשיך מים לשדותיהם, עליהם לעשות בריכה עמוקה על יד הנהר, וממנה כל אחד מושך תעלה אל שדהו. וטעם הדבר, מפני שאי אפשר לצמצם את זרם המים שבנהר לריבוי מקומות קטנים, אלא רק באמצעות הבריכה המשמשת כממוצע, שממנה נמשך לכל המקומות.

וכן הוא בנמשל, שכאשר מברכים ברבים - בשלושה, קודם לברכה אומרים "נברך שאכלנו משלו", ובזה עושים את הבריכה הגדולה שממנה נמשך לכל אחד, ואליה נמשך יותר מאשר שכל אחד יעשה תעלה לעצמו. ולכן שלושה שאכלו כאחד אינם רשאים להיחלק, כיוון שהם מבטלים את ההשפעה הגדולה הזאת. ובזימון בעשרה - ההמשכה הינה עוד יותר גדולה.

משל נוסף על זה: כפי שנר אחד אינו דומה באורו לשלושה נרות מחוברים הדולקים, כן אינו דומה ברכתו של אדם אחד לברכת של שלושה; ולכן אסור לו להיחלק.

דברי תורה

המשנה אומרת בפרקי אבות "שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו מזבחי מתים". והסיבה שזה כל כך נוגע היא: שמכיוון שכל עניין האכילה הוא בירור הגשמיות, ומכיוון שהתורה היא זו שבכוחה אפשר לברר את הגשמיות, וכמו שכתוב בזהר "בחכמה אתברירו" (= הם התבררו על ידי החכמה), לכן זה נוגע כל כך. ובפרט כשאוכלים בשלושה, כיון שהתורה היא ה"קו האמצעי" הממוצע בין קו הימין והשמאל (שהם שלושה ביחד).

כוס של ברכה

ערך מורחב – יין  •  יין המשומר

כאשר מזמנים, מברכים את הברכה על הכוס, וטעם הדבר הוא: שבכדי לקבל את ההמשכה מה"בריכה" העליונה, צריך לשים "כוס" שתקבל אותה. ואופן ההמשכה הוא על ידי שממלא את הכוס ביין ומגביה אותה.

ביין ישנם ב' סוגים: יין המשכר ויין המשמח. יין המשכר מגיע מ"עץ הדעת" שיש בו טוב ורע, ולכן אפשר מצד אחד לרדת ולהגיע לרע על ידי השתיה, ואפשר להתעלות ולהגיע למדרגות גבוהות. ועל יין זה נאמר "יין ישמח לבב אנוש", ש"אנוש" היא הדרגה הנמוכה של האדם; דהיינו, שאף שמתעלה, אך עדיין נרגשת מציאותו של האדם. (ובזה היה חטאו של אדם הראשון - "חטא ההרגשה", שהרגיש את עצמו ולא היה בטל לגמרי לה'.

לעומת זאת, יין המשמח מגיע מ"עץ החיים" שכולו טוב, דהיינו, שאינו נמצא ב"קטנות המוחין", ועליו נאמר "יין המשמח אלקים ואנשים", ש"אנשים" מורה על "מוחין דגדלות"; ועל כן הוא לא מרגיש את מציאותו.

והנה, כאשר עושים זימון, המברך נוטל את הכוס - שהיא מרמזת על מלכות דאצילות, ומגביה אותה לכתר, שמשם נמשכת הברכה מלמעלה. ולכן הכוס נקראת "כוס של ברכה", כיוון שהיא מקבלת את הברכה מלמעלה. והיינו, שכאשר הוא מברך על הכוס, היין שבה, שהוא "יין המשכר", מתעלה להיות בדרגת "יין המשומר", שהוא "יין המשמח".

ראו גם

• ברכת המזון
• כוס של ברכה
• יין
• יין המשומר

לקריאה נוספת

• סידור עם דא"ח, ד"ה להבין ענין הזימון, והביאור שלו.
• סה"מ תקס"ו ח"א ד"ה בגמ' דרש רב עוירא, ד"ה הנותן שלג, וד"ה ענין יין המשומר.
• ברכת המזון בזימון, במדור 'משולחן ההלכה', שבועון בית משיח 1267 עמוד 51