שלוש רגלים

שָׁלשׁ רְגָלִים הוא כינוי לשלושה חגים, בהם נהוג היה בקרב עם ישראל לעלות לרגל לבית המקדש בירושלים ולהביא תרומה מתבואתם ופירותיהם. חגים אלה הם פסח, שבועות וסוכות.

שלוש הרגלים נזכרות בספר שמות פרק כג:

(יד) "שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה:

(טו) "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם:"

(טז) "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה:"

(יז) "שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה':"

ערך מורחב – פסח

• בפסח, ישראל יצאו ממצרים והפכו להיות עם עצמאי.

ערך מורחב – שבועות

• בשבועות הם קיבלו את התורה בהר סיני.

ערך מורחב – סוכות

• סוכות לא חל בתאריך שבו התרחש מאורע היסטורי כלשהו, אלא נחוג כזכר לכל 40 השנה בהן ישבו בני ישראל בסוכות במדבר.

עניין העלייה לרגל

ענין העלייה לרגל - בעבודת האדם: קריאת הימים-טובים בשם "רגלים" - "שלש רגלים תחוג גו'" - היא מפני שהעלייה "לראות את פני ה'" צריכה להיות ברגל דוקא.

ואין זה "מליצה" בלבד, שהליכה סתם היא ברגל, אלא זהו ענין הנוגע להלכה - כדאיתא במשנה "איזהו קטן, כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר שלש רגלים", "הראוי לעלות ברגליו חייב הכתוב", וכן בגמרא - "חיגר ברגלו אחת פטור מן הראי' שנאמר רגלים", "רגלים פרט לחיגר".

היינו, שרק מי שיכול לעלות לרגל ברגליו - יש לו שייכות לענין העלייה לרגל, אבל מי שאינו יכול לעלות ברגליו - אף שביכלתו ללכת באופנים אחרים - אין לו שייכות לזה, כיון שהענין ד"לראות את פני ה'", "כדרך שבא לראות כך בא ליראות", קשור עם רגליים בריאות דוקא.

עניין הרגל שבאדם

הרבי מבאר, כי ענין ה"רגל" באדם - אין זה אבר הנותן הבנה באדם, ואפילו לא אבר הנותן הרגש באדם (ענין השייך ללב), ואפילו לא אבר המעכל את המזון ומבררו, להבחין מהו פסולת ומהו אוכל וטוב; הרגל - אינו אלא אבר שמוליך את האדם ממקום למקום, ומצד עצמו אין בו שום רצונות וענינים כלל, והוא רק ממלא את הפקודה שמקבל מהמוח והלב, שהם ה"שליטין" באדם.

עניין הרגל באיברי הנשמה

ועל פי זה ניתן להבין את ענין ה"רגל" באיברי הנשמה - שהרי איברי הגוף מכוונים כנגד איברי הנשמה, שגם בה ישנם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וכל איבר שבנשמה מתלבש באיבר המתאים שבגוף - שהוא עניין העבודה שאינה על פי שכל והבנה, וגם אינה על-פי הרגש (אפילו הרגש הטבעי), אלא עבודה של קבלת-עול בלבד, ללא עריבות ותענוג כלל, וכיון שקיבל "פקודה" ללכת למקום פלוני, לצאת מהמעמד ומצב שנמצא בו עתה, ולילך למקום אחר - אזי עבודתו היא עבודה של "רגל", שמוליכו ממקום שהיה בו עד עתה, "אסורה מכאן", כדי "להתקרב לשם", כך שעבודה זו היא מצד קבלת-עול - שאין לו בזה לא תענוג בשכל, לא הרגש הלב, ואפילו לא רגש טבעי, ואדרבה - זהו אצלו ענין של "עול", דהיינו דבר כבד, שעשייתו היא רק מפני ציווי הקב"ה - על ידי עצם הנשמה שלו, הנקראת ה"ראש" שבנשמה.

לעתיד לבוא

במדרש רבה על הפסוק והי' מידי חודש בחודשו ומידי שבת בשבתו וגו' מובא שבנ"י יעלו לרגל כל שבת וכל ראש חודש ובשבת ראש חודש יעלו פעמיים אחד בשביל שבת ואחד בשביל ראש חודש