בושה: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (החלפת טקסט – "</ref>" ב־"}}") |
|||
| (גרסת ביניים אחת של אותו משתמש אינה מוצגת) | |||
| שורה 6: | שורה 6: | ||
מסיבה זאת המילים הפותחות את הטור שו"ע הם [[יהודה בן תימא]] אומר הוי [[עזות|עז]] כ[[נמר]], [[אדמו"ר המהר"ש]]{{הערה|1=[[תורת שמואל]] תרל"ט ח"א, הוספות, הוספה ב עמ' שלה.}} מסביר, שענין העזות המרומזת בדבריו של יהודה בן תימא, זהו ענין התגברות בקדושה, בגזירות וסייגים של רבנן. | מסיבה זאת המילים הפותחות את הטור שו"ע הם [[יהודה בן תימא]] אומר הוי [[עזות|עז]] כ[[נמר]], [[אדמו"ר המהר"ש]]{{הערה|1=[[תורת שמואל]] תרל"ט ח"א, הוספות, הוספה ב עמ' שלה.}} מסביר, שענין העזות המרומזת בדבריו של יהודה בן תימא, זהו ענין התגברות בקדושה, בגזירות וסייגים של רבנן. | ||
מידת הבושה שונה ממידת [[רחמנות]] ו[[גמילות חסדים]] שבטבע כל ישראל בתולדותם, בכך שמידת ה[[בושה|ביישנות]] באה ל[[בני ישראל]] ב[[מתן תורה]] | מידת הבושה שונה ממידת [[רחמנות]] ו[[גמילות חסדים]] שבטבע כל ישראל בתולדותם, בכך שמידת ה[[בושה|ביישנות]] באה ל[[בני ישראל]] ב[[מתן תורה]]{{הערה|עיין חדא"ג יבמות עט, א. ולכן לא נזכר בתניא סוף פרק א' הענין דביישנים. כי המדובר שם רק במדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם, משא"כ מדת הביישנות שבאה במ"ת (אגרות קודש ח"כ אגרת ז'תצ. ואגרות קודש חי"ט אגרת ז'רחצ. ח"ג אגרת תיג).}}. | ||
== ברמב"ם == | == ברמב"ם == | ||
גרסה אחרונה מ־06:20, 18 בנובמבר 2024
רגש הבושה הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. ענינו בא מתוך הכרה בשפלות האדם ובביטול מציאותו העצמית לגבי אור ה' המחיה ומהוה אותו בכל עת ורגע.
שורש המידה[עריכה | עריכת קוד מקור]
שורש הבושה היא במידת הענווה אשר היא בלשון הקבלה בחינת לאה. הבושה הזאת היא דווקא בושה מהקב"ה, והיא מגעת מתוך הכרה בגדלות ה', ומתוך רגש טבעי של הכנעה להקב"ה. לעומת זאת נאמר על ישראל שהם גם כן "עזים שבאומות", ומבאר המהר"ל כי אין כאן סתירה כלל; העזות שבישראל באה מתוך נחישות עזה להשגת האמת והיא התנגדות לשקר בכל הכוח, והבושה היא דוקא מתוך הכרת האמת, כגון בושה לחטוא.
מסיבה זאת המילים הפותחות את הטור שו"ע הם יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר, אדמו"ר המהר"ש[1] מסביר, שענין העזות המרומזת בדבריו של יהודה בן תימא, זהו ענין התגברות בקדושה, בגזירות וסייגים של רבנן.
מידת הבושה שונה ממידת רחמנות וגמילות חסדים שבטבע כל ישראל בתולדותם, בכך שמידת הביישנות באה לבני ישראל במתן תורה[2].
ברמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]
הרמב"ם[3] מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". הרבי מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.
ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר אברהם אבינו[4]"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש הבושה (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת הביטול חודרת בכל מציאותו, עד שגם הרחמים והחסד שלו אינם מצד הגאוה אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר"[5].
הערות שוליים
- ↑ תורת שמואל תרל"ט ח"א, הוספות, הוספה ב עמ' שלה.
- ↑ עיין חדא"ג יבמות עט, א. ולכן לא נזכר בתניא סוף פרק א' הענין דביישנים. כי המדובר שם רק במדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם, משא"כ מדת הביישנות שבאה במ"ת (אגרות קודש ח"כ אגרת ז'תצ. ואגרות קודש חי"ט אגרת ז'רחצ. ח"ג אגרת תיג).
- ↑ הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.
- ↑ בראשית יח, כז.
- ↑ לקוטי שיחות כרך ל, וירא שיחה א.