עדים

עדוּת היא אחד האופנים להביא ראיה בעלת תוקף הלכתי, באמצעות עדים שראו את המעשה ומעידים עליו. ברוב דיני התורה, על מנת שבית דין יאמינו לדברי העדים, צריכה העדות להתקיים על פי שני עדים לכל הפחות, שראו בעצמם או שמעו בעצמם את המקרה עצמו (ולא שסומכים על אדם אחר ששמעו מפיו, "עד מפי עד"), והנאמנות ניתנת תמיד לעדים שהעידו באחרונה, אם עמדו בדרישות ובחקירות של הדיינים.

את העדות ניתן לקבל רק מפיו של העד, ולאחר שהעדים מעידים, אינם יכולים לחזור ולהתחרט ("כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד").

ההלכה מחלקת בין רוב מקרי העדות שהם 'עדי בירור', כלומר שהעדים באים להעיד ולברר לנו מה היתה המציאות, לבין 'עדי קיום', שבלעדיהם הדין לא חל, כגון עדי קידושין. בשונה מעדי בירור שצריכים להיות כשרים בשעה שברצוננו לברר את המעשה, עדי קיום מספיק שיהיו כשרים בשעת המעשה עצמו, גם אם נפסלו לאחר מכן.

קיום עדות

יסוד דיני עדות הוא מהפסוק "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה-עדים יקום דבר".

מפסוק זה לומדים שבכל דיני התורה מספיקה עדות של שני עדים המחייבים או פוטרים על פי דבריהם באופן מוחלט, ואפילו בדיני נפשות, דבריהם נאמנים עד שהורגים על פיהם.

מדיוק לשון הפסוק שמשווה שני עדים לשלושה, לומדים שכל קבוצה של עדים בכל מספר שיהיה - כח הנאמנות שלהם שווה לכח הנאמנות של שני עדים, ולכן אפילו אם יש הכחשה של שני עדים מול מאה עדים שהעידו לפניהם, אנו מאמינים לעדים שבאו אחרונים.

דין נוסף המסתעף מכך הוא שאפילו אם עד אחד נפסל מתוך קבוצה של מאה עדים שהעידו יחד - העדות כולה נפסלת.

טעם הנאמנות

גדולי ישראל נחלקו בטעם הנאמנות שהתורה העניקה לעדים, כאשר לפי הרמב"ם וסיעתו זו גזירת הכתוב, ואף שכך אנו מצווים לנהוג ולפסוק על פי זה את הדין, אין זו הכרעה ברורה כיצד אכן היתה המציאות בפועל.

ולעומת זאת, אחרים טענו שזוהי סברא שכלית שיש להאמין לעדים, וזהו בירור המציאות האמיתית.

בדיקה שאלה דרישה וחקירה

כאשר מגיעה עדות בפני בית דין, צריכים הם לבדוק אחריהם ולוודא שאינם משקרים. בדיני ממונות חקירת העדים אינה חמורה, ובקלות מקבלים את עדותם, אך בדיני נפשות מחמירים מאוד עם העדים, מאיימים עליהם באיומים רבים, חוקרים אותם חקירות רבות ובקלות רבה מבטלים את עדותם (לפעמים אפילו מסיבות שייראו לא הגיוניות). כל זאת על מנת שלא להרוג אדם שלא על פי דין, דבר שאי אפשר להחזירו למצבו הקודם.

השאלות הכלליות ששואלים הדיינים בדיני ממונות, נקראים בשם בדיקות, ובשאלות אלו ההכרעה נתונה בידי הדיינים האם לפסול את העדות בגלל אי התאמה בתשובות שמספקים העדים על השאלות, או כאשר הם טוענים שאינם יודעים לענות על השאלות הללו.

חקירות הם שאלות הנוגעות לזמן ולמקום בו התרחש המאורע עליו מעידים: באיזה שבוע, באיזה שנה וכיוצא בזה. חקירות אלו כוללות שבע שאלות, והן שוות בכל העדויות ומעכבות כיון שלומדים אותם מהכתוב.

דרישות (שאלות) הם בנוגע לגוף העדות, שמבררים עם העדים האם הם מכירים את האדם עליו הם מעידים, האם התרו בו, וכיוצא בזה. במקרה שמעידים על אדם שחילל שבת, יצטרכו לשאול את העדים איזו מלאכה, במקרה שמעידים על הלוואה יצטרכו לשאול האם היה זה הלוואה של כסף או של חפץ, וכדומה.

הכחשה והזמה

בדרישות ובחקירות, אם נמצאה סתירה בתשובות של העדים, העדות נקראת עדות מוכחשת, והיא בטלה.

אפשרות נוספת לביטול העדות היא במקרה שלאחר שהעדים העידו ולא נמצא שום פסול בעדותן, הגיעו עדים נוספים, והעידו על אותו דבר בדיוק עדות שונה. היות ואין באפשרותנו להכריע מי מהעדים צודק, העדות מוכחשת ומתבטלת.

גרוע מכך, הוא כאשר מגיע זוג עדים המעידים שהעדים הראשונים כלל לא יכולים להעיד על המקרה כיון שהם היו יחד עמהם במקום אחר. במקרה כזה, אנו לא אומרים רק שהעדים הראשונים טעו והעדות שלהם מתבטלת מחוסר הוכחות, אלא שהיתה להם כוונת זדון ולכן העדות הוזמה והם נחשבים עדים זוממים, ומשיתים עליהם עונש בדוגמת מה שהם היו אמורים לחייב את בעלי הדין אם העדות שלהם היתה מתקבלה.

במקרה שמגיעים זוגות עדים זה אחר זה וכל אחת מכחישה את העדות של העדים שבאו לפניהם, מקבלים תמיד את העדות של האחרונים, ובמילא מתבטלת העדות של זו שלפניהם, ומתקיימת העדות של מי שלפני-פניהם, "כת נכנסת וכת יוצאה".

נאמנות של עד אחד

ככלל, לעד אחד אין נאמנות. עם זאת, במספר היבטים תהיה משמעות לעדותו:

• בדיני ממונות - עדות של עד אחד יכולה לחייב את הצד שכנגד שבועה שהעדות אינה נכונה, ואם הוא מסרב להישבע, הוא צריך לשלם. בנוסף, עד אחד נאמן בדיני ממונות בדבר שעתיד להתגלות, כיון שאדם לא ישקר ביודעין כשהוא ידע שבעוד זמן קצר יתגלה האם הוא דיבר אמת או ששיקר.
• באיסורים - עד אחד נאמן באיסורים, לומר על מאכל מסוים שהוא כשר או טרף, וכן אישה נאמנת על איסורי נידה.
• לפטור אישה מעגינותה - עד אחד נאמן להעיד על אדם נשוי שמת, והקלו במיוחד בדין זה כדי שהאשה לא תישאר עגונה.

להוציא ממון "דעבידא לגלויי" - חז"ל קבעו שיהודי יכול להעיד בחלק מדיני ממונות, אם כל האמת עתידה להתגלות (לכן לא יעיז לשקר).

ברוב הדינים שבהם אנו מאמינים לעד אחד, אנו מאמינים גם לפסולי עדות.

בין פסולי העדות: אדם שנכשל ונתפס בעבירה הקשורה לממון, משחקים בקוביה, קרובי משפחה, אשה, קטן, חרש ושוטה.

בתורת החסידות

עד אחד

בחסידות מבואר ש'עד אחד' פירושו על הקב"ה, שלמרות שהוא יודע הכל - אינו 'מעיד' ואינו מעניש את האדם עד שיהיו שני עדים.

הדבר רמוז גם בכך שבפסוק 'שמע ישראל' האותיות ע-ד הם אתוון רברבין הכתובות במודגש, הרומז על כך שהקב"ה הוא ה'עד' אחד, היחיד בשמים ובארץ.

בפרטיות יותר, 'עד אחד' הוא בחינת דעת עליון הסובב כל עלמין, היות שכולו בחינת טוב וחסד ואינו מתחלק לקווים של חסד וגבורה וכדומה, ולמרות שהכל גלוי וידוע לפניו, אינו דן ושופט את האדם אלא משפיע רק מבחינת ימין וחסד.

לעומת זאת, 'שני עדים' מורה על דעת תחתון הנחלק לחסד וגבורה, ולכן שנים עדים יכולים גם לזכות וגם לחייב (ולכן גם בפסוק כתוב 'על פי שנים עדים או על פי שלושה', כיון שמהדעת יכול להימשך גם בקו השלישי, קו האמצע הכלול מחסד וגבורה).

בעבודת השם, ה'עדים' המקיימים ומאמתים את המציאות האלוקית אצל האדם הם התורה ומצוות אשר שניהם מכונים בשם 'עדות', התורה קרויה 'לוחות העדות', והמצוות נקראים 'בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון'.

העדות הוא גם לשון קישוט ונצחיות, כי באמצעות המשכת הסובב כל עלמין שעל ידי ה'עדות' - 'מקשטים' את בני ישראל וממשיכים אלוקות ונצחיות בעולם.

עדים זוממים

לעומת העדות של קדושה, ישנו 'עד זומם' שרומז ברוחניות למלאכים 'סמא"ל' ו'נח"ש' שהם רוצים 'להעיד' שבני ישראל מפרידים בין שש לשבע, כפי שרמוז בתיבת זומם עצמה.

הביאור לכך בפנימיות הענינים, הוא שהשטן מנסה לעשות 'זמם' ולהפריד בין הבחינה השישית לשביעית, בין יסוד ומלכות, שההשפעה האלוקית תעצור ולא תומשך ותשפיע גם בבחינה השביעית שהיא המלכות, המקבלת את השפע האלוקי העליון ומגלה אותו למטה.

את ההשתקפות של המהות הפנימית של 'עד זומם' ברוחניות רואים בפרטי ההלכות של עדים זומים, שבודקים אותם בשבע חקירות, ואנו פוסלים בקבלת עדות עדות כזו ש'מפרידה' בין שש לשבע, שעד אחד מעיד שהדבר קרה בשעה החמישית וחברו טוען שקרה בשעה השביעית (בשונה מכך אם הטעות היתה בין השישית לשמינית וכדומה, שהעדות לא נפסלת).

זהו גם ביאור השבח לעם ישראל שהקב"ה מעיד עליהם "עם זו יצרתי לי", שאין אצלם פירוד בין הבחינה השישית לשביעית, והדבר קשור גם לכך ששריפת חמץ, שהיא ביעור הרע נקבעה על ידי חז"ל בין השעה השישית לשביעית, כי זהו מקום הסטרא אחרא שמנסה להפריד.

ישראל, הלוחות, המשכן והפרוכת

בתורה ישנם מספר דברים המכונים בשם עדות, שהם מעידים על האלוקות:

• על בני ישראל נאמר "ואתם עדי"
• על המשכן נאמר "משכן העדות"
• על לוחות הברית נאמר "לוחות העדות"
• על הפרוכת שהבדילה בין הקודש לקודש הקודשים נאמר "פרוכת העדות"

כל הבחינות הללו קשורות זו בזו, כי על ידי התורה ניתן להמשיך מעצמיות יסוד אבא שיתגלה על ידי בני ישראל, לבקוע את הפרוכת המבדילה ולהשכין את השכינה כאן למטה.

קישורים חיצוניים

• ספר הליקוטים - ערך 'עדות, אות עי"ן עמוד פא (85)