נחש הקדמוני: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
 
(15 גרסאות ביניים של 10 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
'''נחש הקדמוני''' הוא הכינוי של הנחש שהדיח את אדם וחוה שהיו ב[[גן עדן]] והכשילם ב[[חטא עץ הדעת]].
{{עריכה}}
'''נחש הקדמוני''' הוא הכינוי של הנחש שהדיח את [[אדם הראשון|אדם]] ו[[חוה]] שהיו ב[[גן עדן]] והכשילם ב[[חטא עץ הדעת]]. בזהר{{הערה|ח"א (בראשית) דף לה עמוד ב}} מבאים דעות האם הכוונה לנחש ממש או ליצר הרע, ומובאת הכרעת [[רשב"י]] ששתיהן אמת.


חיים נהר= נחש הקדמוני
==ענינו==
השביעי - משיחיות בדור השביעי של חב"ד
בחז"ל נאמר כי "בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא" ומבואר מאמר זה בספרי ה[[קבלה]], שהוא יניקת ה[[חיצונים]] מ[[אחוריים]] של [[שם ב"ן]], שנקרא [[חוה]]. כאשר מתהפך הרע לטוב על ידי ה[[בירור]], בעבודת [[אתהפכא]], הוא ענין המירוק והצחצוח באחוריים של שם ב"ן, מזוהמת נחש הקדמוני, וצריכים להסיר ממנה כל טינוף ופסולת ועכרורית עד שיהיה אור בחינת האחוריים מאיר במדרגת בחינת אור הפנים.


יצחק קראוס. סדרת יהדות כאן ועכשיו, הוצאת ידיעות ספרים, 235 עמ', 88 שקלים
==בירור הנחש בגאולה==
נאמר על הנחש{{הערה|סנהדרין נט, ב.}} שלפני חטא עץ הדעת היה 'שמש גדול' וסייע לקדושה, על פי זה מובן שבגאולה הוא יחזור למצב זה. הרבי מבאר{{הערה|ספר המאמרים מלוקט ג' ע' כו}} יתרה מזו, שיעלה לדרגה נעלית יותר ממה שהיה לפני החטא כך שלא תהיה אפשרות שתהיה בו עוד ירידה. וכפי שאומר הפסוק{{הערה|ישעיה מ, ח}}: "ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" כלומר{{הערה|ע"פ רש"י ומצודות שם}} שאף ילדים קטנים ישחקו עם נחש וישלחו ידיהם למערה בו הוא נמצא{{הערה|מצודות. וראה ביאורים נוספים ברש"י ומלבי"ם שם}}. כלומר שלעתיד לבוא יהי' שלום עם האדם והנחש ולא כבזמן הזה בו יש קללה מאת ה' על הנחש שתמיד תשרור איבה בינו לאדם.


שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.  
הרבי [[הצמח צדק]] מבאר{{הערה|אוה"ת נ"ך תתרסג, שם עמוד 2126. הובא בספר הליקוטים ערך נחש (ע' קט)}}, ששלום זה מתבטא בכך שהנחש יכנע ויתבטל בתכלית לאדם. דבר זה יפעל על ידי הבירור והפרדת הטוב מהרע שתהיה בעולם כולו, שעל ידי זה יתגלה גם בנחש דרגתו האלוקית, ובמילא יתבטל לאדם שדרגתו האלוקית גבוהה יותר. הביאור הפנימי ב"חור פתן", מסביר הרבי צמח צדק, שהכוונה היא לעומק ההתקשרות ברצונות זרים ותענוגים המנגדים לקדושה. אמנם בגאולה השלימה, בה יאיר גילוי אלוקות נעלה ביותר גם בדרגה הזאת, לא תהיה עוד התקשרות ורצון בתענוגים גשמיים אלא ביטול לאלוקות בלבד.


כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).  
==נחש דקדושה==
נחש דקדושה הוא השורש דנחש דקליפה{{הערה|לקו"ש חי"ז עמ' 117.}}, והוא גבורות קדושות דז"א{{הערה|המידות דאצילות נקראות "זעיר אנפין" (פנים קטנות), ובקיצור ז"א.}}. עניינן של "גבורות קדושות" אלו הוא [[מוחין דגדלות ומוחין דקטנות|מוחין דקטנות]], [[עבודת השם|ובעבודה]] הוא הכעס שמתעורר באדם על הדברים המפריעים לדביקותו בה'{{הערה|מאמרי אדמו"ר הזקן אתהלך לאזניא עמ' ט"ו, רמ"א ואילך, ובכמה מקומות באריכות יותר במאמרי אדמו"ר האמצעי והצ"צ.}}. הטעם שגבורות קדושות אלו יכולות להיות מקור לגבורות דקליפה (נחש כפשוטו) הוא כי בדקדוק והקפדה על הזולת יכולה להתערב הרגשת ישות - וכשהכעס אינו "אובייקטיוי" מצד רצון ה' אלא מצד שהאדם מרגיש את עצמו יותר מזולתו הרי זו [[שלוש קליפות הטמאות|קליפה]] ו[[טומאה וסטרא אחרא|סטרא אחרא]] כפשוטה{{הערה|ספר המאמרים עת"ר י"ט כסלו ד"ה ויקרא שם המקום פניאל.}}.


הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.
{{הערות שוליים}}
 
ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.
 
לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.
 
קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.
 
זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.
 
שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.
 
 
בחז"ל נאמר כי "בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא" ומבואר מאמר זה בספרי ה[[קבלה]], שהוא יניקת ה[[חיצונים]] מ[[אחוריים]] של [[שם ב"ן]], שנקרא [[חוה]]. וכאשר מתהפך הרע לטוב על ידי ה[[בירור]], בעבודת [[אתהפכא]], הוא ענין המירוק והצחצוח באחוריים של שם ב"ן, מזוהמת נחש הקדמוני, ולהסיר ממנה כל טינוף ופסולת ועכרורית עד שיהיה אור בחינת האחוריים מאיר במדרגת בחינת אור הפנים.
 
[[קטגוריה:ערכים במבט החסידות]]
[[קטגוריה:קליפות]]
[[קטגוריה:קליפות]]
[[קטגוריה:פרשת בראשית]]

גרסה אחרונה מ־15:04, 9 ביוני 2024

ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

נחש הקדמוני הוא הכינוי של הנחש שהדיח את אדם וחוה שהיו בגן עדן והכשילם בחטא עץ הדעת. בזהר[1] מבאים דעות האם הכוונה לנחש ממש או ליצר הרע, ומובאת הכרעת רשב"י ששתיהן אמת.

ענינו[עריכה | עריכת קוד מקור]

בחז"ל נאמר כי "בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא" ומבואר מאמר זה בספרי הקבלה, שהוא יניקת החיצונים מאחוריים של שם ב"ן, שנקרא חוה. כאשר מתהפך הרע לטוב על ידי הבירור, בעבודת אתהפכא, הוא ענין המירוק והצחצוח באחוריים של שם ב"ן, מזוהמת נחש הקדמוני, וצריכים להסיר ממנה כל טינוף ופסולת ועכרורית עד שיהיה אור בחינת האחוריים מאיר במדרגת בחינת אור הפנים.

בירור הנחש בגאולה[עריכה | עריכת קוד מקור]

נאמר על הנחש[2] שלפני חטא עץ הדעת היה 'שמש גדול' וסייע לקדושה, על פי זה מובן שבגאולה הוא יחזור למצב זה. הרבי מבאר[3] יתרה מזו, שיעלה לדרגה נעלית יותר ממה שהיה לפני החטא כך שלא תהיה אפשרות שתהיה בו עוד ירידה. וכפי שאומר הפסוק[4]: "ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" כלומר[5] שאף ילדים קטנים ישחקו עם נחש וישלחו ידיהם למערה בו הוא נמצא[6]. כלומר שלעתיד לבוא יהי' שלום עם האדם והנחש ולא כבזמן הזה בו יש קללה מאת ה' על הנחש שתמיד תשרור איבה בינו לאדם.

הרבי הצמח צדק מבאר[7], ששלום זה מתבטא בכך שהנחש יכנע ויתבטל בתכלית לאדם. דבר זה יפעל על ידי הבירור והפרדת הטוב מהרע שתהיה בעולם כולו, שעל ידי זה יתגלה גם בנחש דרגתו האלוקית, ובמילא יתבטל לאדם שדרגתו האלוקית גבוהה יותר. הביאור הפנימי ב"חור פתן", מסביר הרבי צמח צדק, שהכוונה היא לעומק ההתקשרות ברצונות זרים ותענוגים המנגדים לקדושה. אמנם בגאולה השלימה, בה יאיר גילוי אלוקות נעלה ביותר גם בדרגה הזאת, לא תהיה עוד התקשרות ורצון בתענוגים גשמיים אלא ביטול לאלוקות בלבד.

נחש דקדושה[עריכה | עריכת קוד מקור]

נחש דקדושה הוא השורש דנחש דקליפה[8], והוא גבורות קדושות דז"א[9]. עניינן של "גבורות קדושות" אלו הוא מוחין דקטנות, ובעבודה הוא הכעס שמתעורר באדם על הדברים המפריעים לדביקותו בה'[10]. הטעם שגבורות קדושות אלו יכולות להיות מקור לגבורות דקליפה (נחש כפשוטו) הוא כי בדקדוק והקפדה על הזולת יכולה להתערב הרגשת ישות - וכשהכעס אינו "אובייקטיוי" מצד רצון ה' אלא מצד שהאדם מרגיש את עצמו יותר מזולתו הרי זו קליפה וסטרא אחרא כפשוטה[11].

הערות שוליים

  1. ח"א (בראשית) דף לה עמוד ב
  2. סנהדרין נט, ב.
  3. ספר המאמרים מלוקט ג' ע' כו
  4. ישעיה מ, ח
  5. ע"פ רש"י ומצודות שם
  6. מצודות. וראה ביאורים נוספים ברש"י ומלבי"ם שם
  7. אוה"ת נ"ך תתרסג, שם עמוד 2126. הובא בספר הליקוטים ערך נחש (ע' קט)
  8. לקו"ש חי"ז עמ' 117.
  9. המידות דאצילות נקראות "זעיר אנפין" (פנים קטנות), ובקיצור ז"א.
  10. מאמרי אדמו"ר הזקן אתהלך לאזניא עמ' ט"ו, רמ"א ואילך, ובכמה מקומות באריכות יותר במאמרי אדמו"ר האמצעי והצ"צ.
  11. ספר המאמרים עת"ר י"ט כסלו ד"ה ויקרא שם המקום פניאל.