רב (אמורא): הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
(25 גרסאות ביניים של 14 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
[[קובץ:רב חננאל.JPG|שמאל|ממוזער|250px|ציונם של שלושה מתלמידיו של רב, רב חננאל, רב ברונא ורב יוחנן ב[[טבריה]]
'''רב''' הוא גדול ה[[אמוראים]] שבדורו, והיה בדורו של [[שמואל]] ושל [[רבי יוחנן]]. בן דודו של רבה בר בר חנה.
'''רב''' הוא גדול ה[[אמוראים]] שבדורו, והיה בדורו של [[שמואל]] ושל [[רבי יוחנן]].


הוא אחיינו של [[רבי חייא]], שהיה גם תלמידו של [[רבי יהודה הנשיא]]. למרות שרב נחשב לאמורא, ולרוב אינו חולק על ה[[תנאים]], ישנם מקרים בודדים בהם הגמרא אומרת כי כוחו גדול כשל תנא ויכול הוא לחלוק עליהם.<REF>[[כתובות]] ח, א.</REF>[[המהר"ל]]<REF>הליכות עולם.</REF> מסביר כי למרות שלתנא נחשב רק מי ששמו מוזכר ב[[משנה]], הכוונה היא שכוחו וחשיבותו היא כשל תנא. לפי שיטת הערוך<REF>ערך רב.</REF> רב אכן היה תנא, בדורם של תנאים רבים אחרים: לוי, בר קפרא, רבי שמעון בר רבי ורבי גמליאל בן רבי, וגם היה בכלל אמורא, שהרי היה חבירו של שמואל ובני דורו, ולכן נחשב הוא משניהם.
הוא אביו של [[חייא בר רב]] ואחיינו של [[רבי חייא]], שהיה גם תלמידו של [[רבי יהודה הנשיא]]. למרות שרב נחשב לאמורא, ולרוב אינו חולק על ה[[תנאים]], ישנם מקרים בודדים בהם הגמרא אומרת כי כוחו גדול כשל תנא ויכול הוא לחלוק עליהם.{{הערה|1=[[כתובות]] ח, א.}}[[המהר"ל]]{{הערה|1=הליכות עולם.}} מסביר כי למרות שלתנא נחשב רק מי ששמו מוזכר ב[[משנה]], הכוונה היא שכוחו וחשיבותו היא כשל תנא. לפי שיטת הערוך{{הערה|1=ערך רב.}} רב אכן היה תנא, בדורם של תנאים רבים אחרים: לוי, בר קפרא, רבי שמעון בר רבי ורבי גמליאל בן רבי, וגם היה בכלל אמורא, שהרי היה חבירו של שמואל ובני דורו, ולכן נחשב הוא משניהם.


בן דודו של רבה בר בר חנה.
חיבר את ספרא דבי רב על ספר ויקרא, הידוע בשמו תורת כהנים.


== בתורת החסידות ==
ישנה מסורה המופיעה ב[[סדר הדורות]] כי [[רבי אבא]] הנזכר בזוהר הוא [[רב (אמורא)|רב]] שלאחר שכבר היה אדם גדול למד את תורת [[הקבלה]] אצל רבי שמעון בר יוחאי, ולאחר מכן חזר ולמד שוב בישיבתו של [[רבי יהודה הנשיא]] את [[תורת הנגלה]].
לרב היו כמה בנים שמוזכרים ב[[תלמוד בבלי|תלמוד]], אחד מהם היה חייא בר רב, אודות שמו יש מאמר של הבעל שם טוב, הקושר זאת עם אדם שיש לו חיות מתורה.


כאשר אחד מתלמידיו של ה[[בעל שם טוב]]{{הערת שוליים|מוזכר בשם ר' מרדכי.}} הגיע אליו לראשונה, פירש לו הבעל שם טוב{{הערת שוליים|1=[[כתר שם טוב]] הוספות.}} את המאמר הבא ב[[מסכת שבת]]{{הערת שוליים|ס"ט ע"ב.}}:
===בתורת רבותינו נשיאינו===
בגמרא מוזכר מספר פעמים שרב אמי ורב אסי שאלו את רב שאלות מסוימות, ו[[רב (אמורא)|רב]] שתק. מסביר [[אדמו"ר האמצעי]]{{הערה|[[תורת חיים]] בראשית חלק א' פרשת חיי שרה, והאיש משתאה לה, קמ, ד.}} שענין השתיקה זה הוא, כאשר ישאל התלמיד מרבו איזה שאלה חמורה וקשה בדבר שכל וסברא הקשה מאד להבינו ויקשה התלמיד קושיא חזקה לרבו על השכל וסברא שהשפיע לו עד שסותרה לגמרי, שאז יבא ה[[רב]] לכלל שתיקה ממש שישתוק ולא ידע כלל מה להשיבו, כמו שהקשו רב אמי ורב אסי לרב, וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה ושתיק רב, ששתיקה זאת הייתה בחינת [[ביטול]] השגה הראשונה לגמרי, אך מיד על ידי שתיקה שנתבטל כח ה[[שכל]] בעצם שבבחינת [[אין]] ממש, הוא שבא להשגת עומק השכל וסברא חדשה לגמרי יותר מן הראשונה, וידע לתרץ קושיא זו, ואם לא השתיקה לא היה הרב מגיע להמשכת השכל וסברא עמוקה יותר, המגיעה מ[[חכמה]] מאין שהיא דרגה גבוהה יותר מ[[חכמה הקדומה]].


אמר [[רב הונא]] היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי [[שבת]], מונה ששת ימים{{הערת שוליים|מיום ששם אל לבו שכחתו, ומשמר השביעי – רש"י.}} ומשמר יום אחד, חייא בר רב אומר משמר יום אחד ומונה ששה, במאי קמיפליגי מר – רב הונא – סבר כברייתו של עולם{{הערת שוליים|ימי חול נמנו תחלה – רש"י.}} ומר – חייא בר רב – סבר כאדם הראשון{{הערת שוליים|שנברא בע"ש, ויום ראשון למנינו שבת הי' – רש"י.}}
ענין זה מסביר אדמו"ר האמצעי, הוא על פי כלל גדול, שבכל עליה ממהות למהות גבוה מאוד נעלה הימנו, צריך להיות תחלה בחינת הממוצע ביניהם והן ב' מיני ביטול הנ"ל, דהיינו שעת התבטלות הנקרא שממון מן השגה הראשונה, שנקרא אין של היש דהשגה שהוא עומק המושג על קוצר כלי המשיג, והב' ביטול העצמי דבחינת השתיקה בהגיע למהות ההשגה הנפלאה מערך הראשונה, כענין שתק רב כנ"ל דטעם שתיקה זו היה בו ביטול השגה הראשונה ולהמציא שכל חדש ועמוק יותר ובאמצעות שניהם דוקא הוא שהגיע לעומק ההשגה הבאה מאין ממש.


מפרש הבעל שם טוב: ישנן שני מיני עבודות, העבודה של ששת ימי החול, והעבודה של שבת, וכל שבוע הוא בן ששה ימין המכוון נגד הששה [[ספירות]], ובימי חול עצמם ישנם שני מיני עבודות, האחד הוא ששבת הוא השכר של כל הששה ימים, והשני ששבת הוא המשפיע לכל הששה ימים.
{{אמוראים}}
 
העבודה של שבת היא [[תפילה]], והעבודה של ימי החול היא [[תורה]]. אמר רב הונא, אם אדם הולך במדבר - הוא שקוע בתורה, ואינו יודע מה הוא שבת, הוא לא יודע מהעבודה של תפילה, העצה לכך היא למנות ששה ימים, מונה ששה ימים, עליו לעבוד בכל השש מידות שלו לזכור לשם מה הוא בא לעולם, ולהתבונן בגדלות השם, וזהו העבודה של תפילה. זה הוא מאמר רש"י מיום ששם אל לבו שכחתו, ואח"כ משמר יום אחד שזה הוא יום השביעי העבודה של תפילה עם קבלת עול מלכות שמים, שזו היא סיבת המלכוה, חייא בר רב, מי שיש לו חיות בתורה, וזהו מי שלומד תורה לשמה, אצלו הסדר הפוך, משמר יום אחד ומונה ששה ימים, אצלו העבודה של תפילה נותנת חיות בעבודה של תורה, "ברייתו של עולם" היא הרי בשביל עבודת הבירורים, ולכן העבודה של תורה קודמת אצלו, ושכרו היא עבודה של שבת שזו היא עבודת התפילה, הנותנת חיות בתורה.
{{הערות שוליים}}
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:תנאים]]
[[קטגוריה:אמוראים]]
[[קטגוריה:אמוראים]]

גרסה אחרונה מ־01:10, 12 בספטמבר 2023

רב הוא גדול האמוראים שבדורו, והיה בדורו של שמואל ושל רבי יוחנן. בן דודו של רבה בר בר חנה.

הוא אביו של חייא בר רב ואחיינו של רבי חייא, שהיה גם תלמידו של רבי יהודה הנשיא. למרות שרב נחשב לאמורא, ולרוב אינו חולק על התנאים, ישנם מקרים בודדים בהם הגמרא אומרת כי כוחו גדול כשל תנא ויכול הוא לחלוק עליהם.[1]המהר"ל[2] מסביר כי למרות שלתנא נחשב רק מי ששמו מוזכר במשנה, הכוונה היא שכוחו וחשיבותו היא כשל תנא. לפי שיטת הערוך[3] רב אכן היה תנא, בדורם של תנאים רבים אחרים: לוי, בר קפרא, רבי שמעון בר רבי ורבי גמליאל בן רבי, וגם היה בכלל אמורא, שהרי היה חבירו של שמואל ובני דורו, ולכן נחשב הוא משניהם.

חיבר את ספרא דבי רב על ספר ויקרא, הידוע בשמו תורת כהנים.

ישנה מסורה המופיעה בסדר הדורות כי רבי אבא הנזכר בזוהר הוא רב שלאחר שכבר היה אדם גדול למד את תורת הקבלה אצל רבי שמעון בר יוחאי, ולאחר מכן חזר ולמד שוב בישיבתו של רבי יהודה הנשיא את תורת הנגלה.

בתורת רבותינו נשיאינו[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא מוזכר מספר פעמים שרב אמי ורב אסי שאלו את רב שאלות מסוימות, ורב שתק. מסביר אדמו"ר האמצעי[4] שענין השתיקה זה הוא, כאשר ישאל התלמיד מרבו איזה שאלה חמורה וקשה בדבר שכל וסברא הקשה מאד להבינו ויקשה התלמיד קושיא חזקה לרבו על השכל וסברא שהשפיע לו עד שסותרה לגמרי, שאז יבא הרב לכלל שתיקה ממש שישתוק ולא ידע כלל מה להשיבו, כמו שהקשו רב אמי ורב אסי לרב, וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה ושתיק רב, ששתיקה זאת הייתה בחינת ביטול השגה הראשונה לגמרי, אך מיד על ידי שתיקה שנתבטל כח השכל בעצם שבבחינת אין ממש, הוא שבא להשגת עומק השכל וסברא חדשה לגמרי יותר מן הראשונה, וידע לתרץ קושיא זו, ואם לא השתיקה לא היה הרב מגיע להמשכת השכל וסברא עמוקה יותר, המגיעה מחכמה מאין שהיא דרגה גבוהה יותר מחכמה הקדומה.

ענין זה מסביר אדמו"ר האמצעי, הוא על פי כלל גדול, שבכל עליה ממהות למהות גבוה מאוד נעלה הימנו, צריך להיות תחלה בחינת הממוצע ביניהם והן ב' מיני ביטול הנ"ל, דהיינו שעת התבטלות הנקרא שממון מן השגה הראשונה, שנקרא אין של היש דהשגה שהוא עומק המושג על קוצר כלי המשיג, והב' ביטול העצמי דבחינת השתיקה בהגיע למהות ההשגה הנפלאה מערך הראשונה, כענין שתק רב כנ"ל דטעם שתיקה זו היה בו ביטול השגה הראשונה ולהמציא שכל חדש ועמוק יותר ובאמצעות שניהם דוקא הוא שהגיע לעומק ההשגה הבאה מאין ממש.


הערות שוליים

  1. כתובות ח, א.
  2. הליכות עולם.
  3. ערך רב.
  4. תורת חיים בראשית חלק א' פרשת חיי שרה, והאיש משתאה לה, קמ, ד.