שדין יהודאין: הבדלים בין גרסאות בדף
(הוספת ערך) |
(אין הבדלים)
|
גרסה מ־05:10, 22 ביולי 2022
שדין יהודאין הוא כינוי בספר הזוהר ליצר הרע וכח המתאווה של הנפש הבהמית של היהודי, כפי שהוא בא לידי ביטוי ברצון לדברים המותרים בלבד, שהם קליפת נוגה שניתן להעלותה לקדושה, זאת בשונה משדין נוכראין, שהוא הרצון והתאווה לעניני איסור.
משמעות הביטוי ומקורו
מקור הביטוי הוא בספר הזוהר[1] הממשיל את הנשמה לב' בחינות - יש נשמה שהיא בחינת מלכה, ששולטת בגוף וברצונותיו, ויש נשמה שהיא בחינת שפחה, שנכנעת לרצונו של היצר הרע של היהודי, שהוא 'שדין יהודאין', אלא שכאשר הנשמה שהיא בחינת י' חוזרת בתשובה, השד הזה הופך לשם 'ש-ד-י' ונדבק בו ועולה לקדושה, ובכח זה האדם יכול לברך ולהלל את הקב"ה.
אדמו"ר הזקן מבאר בספר התניא[2] ש'היצר הרע היהודי' הוא הכח המתאווה לדברים המותרים, שנקראים בשם היתר היות שגם אם האדם עשה אותם מתוך תאווה ורצון להתענג מהם ללא שום כוונה לשם שמים, הוא יכול לחזור ולהעלות אותם לקדושה.
אדמו"ר האמצעי מוסיף ומקשר זאת עם הידוע שהשדים נבראו בערב שבת בין השמשות[3] שזמן זה הוא לאחר שהושלם כל מעשה הבריאה והברואים שנבראו בזמן זה הם השפע ה'מיותר', וכמו שבגשמיות כאשר יש תוספת מיותרת שלא משתמשים בה היא נרקבת, כך גם בנוגע לחיות הרוחנית של השדין יהודאין, אלא שמריקבון זה עצמו ניתן להצמיח, וזאת בתנאי שהריקבון הוא במקום הראוי, כמו הגרעין שכאשר הוא נרקב באדמה הוא יכול להצמיח בריבוי ובתוספת גדולה הרבה יותר[4].
עם זאת, גם לאחר שאדם מתקן ומעלה לקדושה את עניני ההיתר להם התאווה והחיות שבהם עולה לקדושה, עדיין נותר רשימו בגוף מהרצון של השדין יהודאין, כיון שקודם שהעלה אותם לקדושה היה רצון זה רע גמור וסטרא אחרא (רק שהיה לו תיקון), ובשביל להתנקות מרשימו זה, צריכה הנשמה לתיקון של חיבוט הקבר.
הבעל שם טוב משתמש בביטוי זה כשם המושאל לתלמידי חכמים המלעיגים מראשי אלפי ישראל[5].
הערות שוליים
- ↑ חלק ג' רנג, א (פרשת פנחס): "וּבְגִין דָּא אָמְרוּ מָארֵי מַתְנִיתִין, דְּאִינּוּן ג' מִינִין מִינַּיְיהוּ, חַד מִין דִּלְהוֹן כְּמַלְאָכֵי הַשָּׁרֵת. וּמִין תִּנְיָינָא, כִּבְנֵי אָדָם. וּמִין תְּלִיתָאי, כִּבְעִירָן. וְאִית בְּהוֹן חַכִּימִין בְּאוֹרַיְיתָא דְּבִכְתָב וְדִבְעַל פֶּה. אִתְקְרֵי יוֹסֵף שִׁידָא, עַל שֵׁם דְּאוֹלִיד לֵיהּ שֵׁד. וְלָאו לְמַגָּנָא אָמְרוּ מָארֵי מַתְנִיתִין, אִם הָרַב דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ יְיָ צְּבָאוֹת תּוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. וְאַשְׁמְדָאי מַלְכָּא, הוּא וְכָל מִשְׁפַּחְתֵּיהּ, הָא אוֹקִימְנָא דְּאִינּוּן שֵׁדִּין יְהוּדָאִין, דְּאִתְכַּפְיָין בְּאוֹרַיְיתָא, וּבִשְׁמָהָן דְּאוֹרַיְיתָא". רעז, א (פרשת כי תצא): "בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אִית לָן לְהַמְשִׁיל מָשָׁל, נִשְׁמְתָא אִית דְּאִיהִי מַטְרוֹנִיתָא. וְנִשְׁמְתָא אִית, דְּאִיהִי אָמָה. כְּגוֹן (שמות כא) וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה. וְנִשְׁמְתָא אִית, דְּאִיהִי שִׁפְחָה הֵדְיוֹטָא דְּבַּר נָשׁ. אוּף הָכִי, אִית דְּאִיהוּ עֶבֶד שִׁפְחָה לְגַבֵּי נִשְׁמְתָא. וּלְזִמְנִין נִשְׁמְתָא אַזְלָא בְּרָזָא דְּגִלְגּוּלָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ח) וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וְיֵצֶר הָרָע רָדִיף אֲבַּתְרָהָא, לְאַעֲלָא בְּגוּפָא, דְּאִיהוּ שִׁפְחָה לְגַבֵּי יֵצֶר הָרָע. אִיהוּ שֵׁד יְהוּדִי. וְנִשְׁמְתָא י', אַמָּה הָעִבְרִיָּה. וּבָהּ הַהוּא שֵׁד, אִתְהַדָּר שַׁדַּי, דְּנָטִיר לָהּ לְהַהִיא נִשְׁמְתָא, וְתָב בָּהּ בְּתִיּוּבְתָּא, וּמְבָרֵךְ בָּהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל יוֹמָא בְּבָרוּך. וּמְקַדֵּשׁ בָּהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּקָדשׁ קָדשׁ קָדשׁ. וּמְיַחֵד עִמָּהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּקְרִיאַת שְׁמַע".
- ↑ פרק ח'.
- ↑ משנה מסכת אבות פרק ה', "ויש אומרים אף המזיקין".
- ↑ תורת חיים בראשית ח"ב פרשת ויחי, בן פורת יוסף רמט, א.
- ↑ כתר שם טוב סימן קמח: "...כי בעת רדת נשמה קדושה מלמעלה לגוף האדם, נתעורר קטרוג למעלה מס"מ לומר מעתה לא יוכל לפעול פעולתו להסטין ולפתות, מאחר שזהיחזיר העולם למוטב...עד שנותנים לו נגד זה איש בליעל תלמיד חכם שדין יהודאין, שנברא ג"כ, אשר יתלוצץ מזה האיש השלם. ומי שירצה ידבק בזה או בזה, והבחירה חפשית". וכן אצל תלמידיו וממשיכי דרכו, ראו לדוגמא אור ישראל (להרב ישראל יפה אב"ד שקלוב) פפד"א תס"ב, ג, א־ד; ח, ג (נדפס בכרם חב"ד חלק 4 עמוד 138). וכן במשנת חסידי ברסלב שמשתמשים בכינוי זה בעיקר במשמעות זו של המלעיגים מהצדיקים.