כעס

כעס הוא מידה רעה שכוחה במרה אדומה, שנשתלשלה מהקליפה שכנגד הגבורות הנקראת שור.

בתניא מבואר כי מידה זו היא מיסוד האש שבנפש הבהמית, שכמו שאש רוצה להגיע למעלה כל הזמן ככה הכעס נובע מזה שהאדם מרגיש שפגעו בכבודו וכדומה ופשוט רוצה להגיע למעלה כמו אש.

חומר החטא

בזוהר הקדוש כותב שעל ידי אש הכעס מבעיר האדם את אש הגיהנום:

זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּנָטִיר דִּירָה לְשַׁבָּת דְּאִיהוּ לִבָּא, דְלָא אִתְקְרִיב תַּמָּן עֲצִיבוּ דִטְחוֹל, וְכַעַס דְּמָרָה דְאִיהוּ נוּרָא דְגֵיהִנָּם, דַּעֲלָהּ אִתְּמַר לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְהָכִי הוּא וַדַּאי דְּכָל מָאן דְּכָעִיס כְּאִלּוּ אוֹקִיד נוּרָא דְגֵיהִנָּם

תרגום: אשרי מי ששומר דירה לשבת בלבו, ואינו מקריב שם עצבות הבאה מהטחול, וכעס שהיא אש הגיהנום ועלה נאמר לא תבערו אש, וכך הוא ודאי שכל מי שכועס כאילו מבעיר את אש הגיהנום.

כמו כן, אמרו חז"ל כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. הטעם הוא לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה' הייתה זאת לו לא היה בכעס כלל, ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו אעפי"כ על הניזק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום.

ולא עוד, אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח ה' ורוח פיו יתברך המחייהו ומקיימו וכמו שכתוב "כי ה' אמר לו קלל", והיכן אמר לשמעי? אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה' ורוח פיו המחיה כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד, כי אילו נסתלק רוח פיו יתברך רגע אחד מרוחו של שמעי לא יכול לדבר מאומה.

מסיבה זאת, הבינוני, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה ח"ו או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו, ואדרבה המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש להתנהג עם חבירו במדת חסד וחיבה יתרה מודעת לו לסבול ממנו עד קצה האחרון ולא לכעוס ח"ו.

לקריאה נוספת

• נסתלקה ממנו האמונה, במדור 'חיי רבי' שבועון כפר חב"ד 1899 עמוד 52