משתמש:אור וחיות/טיוטה

דף עבודה אישי - נא לא לגעת. תודה רבה.

איסורי חפצא וגברא הוא חילוק ידוע דין הלכתי המוטל על אדם בנוגע לחפץ מסוים, האם הדין נובע מחיוב שעל האדם ("גַּבְרָא" בארמית), או שהחיוב הדיני הוא על החפץ ("חֶפְצָא" בארמית).

הגדרתם

איסורי חפצא הן דברים שנאסרו מחמת סיבה מיוחדת הקיימת בהם שבגללה אין ראוי לאדם להשתמש בהם, לעומת איסורי גברא שסיבתם מצד האדם ולא מצד החפץ, לדוגמא איסור אכילה ביום הכיפורים, שאינו נובע מהמאכלים עצמם, שהרי בשאר ימות השנה הם מותרים ואין בהם פגם, אלא שביום הכיפורים רצתה התורה שהאדם יתענה ולא יהנה מהם  או למשל איסור אכילת חמץ בפסח וכדומה.

בפשטות איסורי חפצא הם איסורי אכילה שבתורה אינם תלויים בזמן או בתנאים שונים, אלא מחמת פגם רוחני הקיים בהם, ופשוט הדבר לאבני נזר כפי שהוא כותב ש'יפלא לומר על נבילה ושקצים ורמשים שאינם איסורי חפצא'.

לאור כך יש שאומרים שבאם אדם נדר שלא יאכל אחד ממאכלות אסורות שבתורה אין הנדר חל, משום שהדבר כבר אסור בעצמותו לפני הנדר ואין הנדר מוסיף כלום, אך אם נדר על דבר שאיסורו הוא רק איסור גברא, כגון שלא לאכול ביום הכיפורים, חל הנדר, שכן מלכתחילה לא חל איסור על החפץ ועל ידי הנדר חל בו איסור. והאחרונים האריכו הרבה בהגדרת האיסורים השונים אם הם איסור גברא או איסור חפצא, וכן בהשלכות נוספות מחילוקים אלו, ובעיקר הרחיב בכך הגאון רבי יוסף ענגיל ב'אתוון דאורייתא' ובכמה סימנים בספרו 'בית האוצר', בהם הוא דן בין היתר: האם האיסורים הזמניים כולם הם רק איסורי גברא (כדוגמת אכילה ביום הכיפורים) או שיש ביניהם כאלו שעל ידי הזמן נהפכו להיות איסורי חפצא; האם איסורים מדרבנן הם בגדר איסורי חפצא או איסורי גברא, ועוד. כידוע, גופא דאורייתא ונשמתא דאורייתא חד הם, ובהתאם לכך ניתן למצוא הגדרות מקבילות במונחים שונים בין תורת הנגלה לתורת החסידות; וכפי שציין הרבי כמה פעמים, עניינים שונים בנגלה אף מקבלים תוספת עומק והבנה לאור יסודותיהם המבוארים בתורת החסידות.

החילוק בהגדרת 'חפצא של איסור'

לאור הדברים הפשוטים מובן שהמושג של 'איסור חפצא' הוא מושג הלכתי בלבד.  התורה מתייחסת לחפץ מסוים כאל דבר רע ומתוך כך האדם נאסר באכילתו, אך אין לכך משמעות מציאותית כל שהיא, שהרי למעשה אין הבדל בין מרכיבי החפץ האסור לחפץ המותר. אך למעשה מצוייה הסתכלות פנימית יותר, ולפיה חפץ שנאסר על ידי התורה אכן הרי הוא שונה באופיו וטבעו מחפץ של היתר. והגאון ר' שמעון שקופ ביאר בכך את ההלכה שדבר האסור בהנאה נחשב כמי שאינו לו שווי ממוני ולכן המקדש בו אשה אינה מקודשת, ולא מובן מה לדיני איסור ולדיני ממונות, ומדוע מחמת האיסור נעלם השווי הממוני של החפץ.אך יתכן לפרש שהטעם הוא משום שלמעשה אין לאדם אפשרות ליהנות מהחפץ שהרי הוא מחויב להישמע לציווי התורה האוסרת על כך, ואם כי מצד המציאות לכאורה הוא יכול לעבור על ציווי התורה וליהנות אך אנו מתייחסים לאפשרות זאת כמי שאינה קיימת.

בתורת בעל התניא

בפרק מו בתניא מבאר אדמו"ר הזקן בהרחבה שעל ידי קיום המצוות מתאחדת נפשו האלוקית של היהודי בייחוד גמור באור אין סוף ברוך הוא ונכללת בו, ולמרות שאין נפשו של היהודי מרגישה את הקדושה השורה בה בשעת קיום המצווה מפני מסך החומר הגופני המחשיך, אף על פי כן אין החומר מונע את ההתאחדות עצמה בקב"ה (אבל הצדיקים גם מרגישים קדושה זו).

לאחר אריכות הביאור בעניין מוסיף אדמו"ר הזקן בסיום הפרק:

ובזה יובן חומר עונש איסור מלאכה בשבתות וחמץ בפסח השוה לכל נפש לפי שאף בנפש בור ועם הארץ גמור מאיר אור קדושת שבת ויום טוב, ונידון בנפשו בכרת וסקילה על חילול קדושה זו. וגם משהו חמץ או טלטול מוקצה פוגם בקדושה שעל נפשו כמו בקדושת נפש הצדיק, כי תורה אחת לכולנו" - עד כאן לשון קדשו.

כאשר עבר הרבי על עלי ההגהה של 'שיעורים בספר התניא' מאת הרה"ח ר' יוסף הלוי ווינבערג ע"ה על מנת למוסרם בשיעור רדיו, כתב הרבי על קטע זה (בין השאר):

יש להמתיק הדיוק דמביא ראי[ה] מאיסור שויו"ט [שבת ויום טוב] דוקא – דמלאכה בשבת "אין גופה עבירה אלא הוא (האדם) עבר עבירה" (ירושלמי שבת פ[רק] יג, [הלכה] ג) ובפרט לביאור כמה אחרונים (בירושלמי שבת הנ"ל [הנזכר] לעיל]) שזהו איסור גברא (ולא חפצא) ובכ"ז [ובכל זאת] גם בזה אין חילוק בין גברא לגברא.

ועל דרך זה בההמשך ממוקצה איסור דרבנן – ג"ז [גם זה] לדעת כמה, הוא איסור גברא.

— ליקוטי אמרים פרק מ"ו

לקריאה נוספת

• הרב יהושע מנחם הלוי נויהויזר, 'לפנימיותם של איסורי חפצא', גליון דרך תמים מס' 3
• לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 103

קישורים חיצוניים

• מקורות היניקה של האילן ופירותיו, באתר חב"ד אורג
• איסורים רעילים ושאינם, באתר פורטל חב"ד בישראל