חכמות חיצוניות

לימוד חכמות חיצוניות (נקרא גם: לימודי חול) הוא לימוד ועיסוק בחכמות העולם, כגון חשבון, אסטרונומיה, רפואה, לשונות זרות ועוד - חכמות הנחשבות חיצוניות, להבדיל מחכמת התורה. באופן כללי, לימוד זה אסור על פי ההלכה, למעט באופנים מסויימים בהם הדבר מותר.

לימוד חכמות חיצוניות במוסדות חינוך נחשב לחמור יותר, בפרט לילדים צעירים. רבותינו נשיאינו פעלו ועודדו מיעוט ככל האפשר בלימוד לימודי חול, ופתיחת מוסדות חינוך שבהם ילמדו אך ורק לימודי קודש - חינוך על טהרת הקודש.

גדרם

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

חכמות חיצוניות אלו חכמות שאינם תורה, כדוגמת לימוד שפות חדשות, לימודי חול וכו', לצרכים שלא קשורים לתורה ומצוות.

האיסור וחומרתו

אדמו"ר הזקן כותב שהעיסוק בחכמות אומות העולם נחשב כדברים בטלים בנוגע לעון ביטול תורה. מלבד זאת, טומאתה של חכמת האומות העולם חמורה מטומאת דברים בטלים: טומאת דברים בטלים מטמאת רק את המדות של האדם המדבר, אך לא את המוחין שלו. אך חכמות חיצוניות מטמאות גם את המוחין של האדם הלומדם (חכמה, בינה ודעת).

הרבי הסביר את הדיוק בהגדרת אדמו"ר הזקן שהלימוד "מטמא" את המוחין - כשם שבדיני טומאה וטהרה, לא ניכר שום שינוי במציאות הדבר שנטמא, ואין זו אלא נגיעה קלה, אך באמת נפעל שינוי עצום ביחס לדבר לגבי קדשים וכדומה; וכמו כן, הטומאה מתייחדת בכך שהיא חלה על כל יהודי ללא חילוקי גילאים, מתינוק בן יומו ועד זקן בן מאה ועשרים, אם נגעו בטמא - נטמאו. וכך הוא הדבר לגבי פעולתו השלילית של לימוד חכמות חיצוניות.

טומאת הלימוד

ישנה שיחה של הרבי מליובאוויטש בקשר לחינוך הילדים בעת תקופת ה'חופש', בה הוא אומר שההתעסקות בחינוך הימים אלו היא בגדר ענין שהזמן גרמא – כי ברוב הארצות (שבהם נמצאים רוב מנין ורוב בנין בני ישראל) נותנים בימים אלו 'חופש' לילדים שלא יצטרכו ללמוד לימודים שאינם 'לימודי קודש'.

ולכן, הרי זה זמן מסוגל ביותר להשתדל שהילדים יוסיפו בלימוד התורה, מאחר שזמנם פנוי יותר, מפני ה'חופש' מלימודים שאינם לימודי קודש. הרבי הוסיף שאינו רוצה לקרוא ללימודים אלו בשם 'לימודי חול' – כי באמת היו צריכים להשתדל שלימודים אלו יהיו על טהרת הקודש, היינו, ללמוד חכמת החשבון כדי שיוכלו ללמוד ולדעת את החשבונות והמדידות הקשורות עם הלכות עירובין, או 'חישוב תקופות ומזלות' – כמבואר בגמרא שעל זה נאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".

הרבי מבאר שאדמו"ר הזקן מבאר בתניא שעל ידי לימוד חכמות חיצוניות "הוא מלביש ומטמא בחינת חב"ד שבנפשו האלקית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו", מלבד כאשר "עושה אותן קרדום לחתוך בהן, דהיינו, כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה', או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו", בדוגמת "הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן".

הרבי אומר שמשום שרבינו הזקן דייק בלשונו, לומר שעל ידי לימוד חכמות חיצוניות "מלביש ומטמא בחי' חב"ד שבנפשו האלקית", כלומר, שזהו ענין של טומאה – מובן חומר הדבר. ועל-דרך ענין הטומאה כפשוטה – שאף-על-פי שלא רואים שום שינוי בדבר שנטמא, כי לא נגרע ממנו דבר ולא נוסף עליו דבר, ובחיצוניות ובגלוי נראה הדבר כמקודם, אף-על-פי-כן על ידי הנגיעה בדבר טמא לרגע אחד בלבד, קובעת התורה שגם הוא נטמא, ולכן, אינו יכול להכנס לקודש כו' – עד כדי כך חמור ענין הטומאה.

הרבי מוסיף שענין זה נוגע לכהן, ללוי, לישראל, ואפילו לגר – אלא שישנם חילוקי דרגות בדבר לפי ערך הטהרה הנדרשת מכל אחד ואחד. אבל על-כל פנים – כללות ענין הטומאה הוא דבר חמור אצל כל-אחד-ואחד, ועד שישנם כמה חומרות ואיסורים וגדרים וסייגים הקשורים עם ענין הטהרה והפכו.

הרבי מוסיף שאף ענין הטומאה נוגע אפילו לקטן שבקטנים – למרות שאינו חייב בכל עניני התורה ומצוותיה. וכמובן בפשטות שכאשר תינוק בן יומו נוגע בדבר בלתי טהור, הרי זה פועל בו שינוי עיקרי, עד שצריכים להזהר שלא יגע בעניני קדשים, תרומות ומעשרות, וכיוצא בזה. ומזה מובן גודל החומר שבענין הטומאה – מאחר שלא מצינו עוד ענין שבו יהיו שוים תינוק בן יומו ואדם גדול בן מאה ועשרים שנה, מלבד בנוגע לענין הטומאה.

ועל-פי-זה מבאר הרבי, מובן חומר הענין של לימוד חכמות חיצוניות – שהרי אדמו"ר הזקן אינו כותב לשון של איסור, פסול, וכיו"ב, אלא לשון של טומאה שזהו חמור ביותר.

אך, מוסיף הרבי, מאחר שישנה כללות המציאות דחכמות חיצוניות, מובן, שבודאי ישנה אפשרות להשתמש בזה לעניני טוב וקדושה. ועל-דרך המובאר בענין "וגם רשע ליום רעה" – "שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה" .

וכפי שמסיים בתניא שישנה אפשרות להשתמש בלימוד חכמות חיצוניות עבור ענייני טוב וקדושה –אלא אם כן עושה אותן קרדום לחתוך בהן, דהיינו, כי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה', או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו", בדוגמת הנהגת הרמב"ם והרמב"ן.

הרבי מבהיר שכאשר מדובר אודות פרנסתו ופרנסת בני ביתו – אין לך שוחד גדול מזה, ובפרט כאשר מדובר לא רק אודות פרוטא אחת בלבד, אלא אודות כללות פרנסתו ופרנסת בני ביתו במשך כל ימי חייו, ומאחר ש"השוחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים", מובן שהאדם אינו יכול לסמוך על עצמו בדבר זה, מפניו היותו משוחד כו', ולכן, עליו למצוא מישהו שיכול לפסוק בענין זה, לספר לו אודות מעמדו ומצבו, ואז יוכל לברר אם לימוד זה הוא דבר המטמא את חב"ד שבנפשו האלקית, או שזהו דבר המותר – לצורך פרנסתו, או באופן נעלה יותר – שלימוד זה עצמו הוא על טהרת הקודש, מאחר שמנצל הלכות עירובין, חישוב תקופות ומזלות, וכיוצא בזה.

ולכן הרבי אינו רוצה לקרוא ללימודים אלו לימודי חול, מאחר שלימודים אלו היו צריכים להיות 'על טהרת הקודש'.

ומשום שברוב המדינות ימים אלו הם 'ימי החופש' מלימודים שאינו לימודי קודש – צריכים לנצל את זמנם הפנוי של התלמידים והתלמידות, ולמלא זמן זה בלימודי קודש.

ההיתר

מההיתרים ללמוד חכמות חיצוניות הוא - על מנת להתפרנס מהחכמה, או אם הוא יודע לנצל את החכמות הללו ללימוד התורה, כפי שעשו הרמב"ם והרמב"ן ועוד גדולי ישראל רבים.

לצורך מניעת עבירה

ישנו היתר מיוחד ובו מותר לאדם ואף יש צורך לחשוב חוכמות חיצוניות, וזאת כאשר הוא אנוס לחשוב דברי תורה וחכמה בכדי לא לעבור על איסור הרהור בדברי תורה במקומות אסורים כמו במבואות המטונפות. סוג ההיתר הזה נכלל בכוונת המדרש:"שאלו את שמואל והלא אתה אסטרולוגי, אמר להם, לא הייתי מביט אלא בשעה שהייתי נפנה לבית המים" .באופן כזה, לימוד החוכמות הוא לא רק היתר, אלא גם מצוות לא-תעשה.אך יש לציין שלימוד זה אינו לשם שמיים אלא רק בשעת הדחק. ההבדל בין לימוד לשם-שמים לבין לימוד לצורך קיום מצוות לא-תעשה של אי-לימוד תורה אסור, כמוהו כחילוק שבין אופן עבודת ה' "בכל דרכיך דעהו" לבין קיום מצווה בפועל. שני האופנים האלה מתיישבים עם שתי הדוגמאות המובאות בתניא פרק ז', להעלאת דברים גשמיים מקליפת נוגה לקדושה. הראשון הוא מה שנאמר: "האוכל
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו". אכילה זו אינה מצווה, אלא רק כעין הכשר מצווה ללימוד התורה שבא אחר-כך. השני הוא שהאכילה שנועדה "בשביל לקיֵם מצות עונג שבת ויום טוב". אכילה זו היא בעצמה מצוות עשה מדברי סופרים של עונג שבת.

לצורך פרנסת האדם

מותר לאדם ללמוד חוכמות חיצוניות באם זה לצורך פרנסה ועבודותו בלבד.

לצורך לימוד תורה וקיום מצוות

לעיתים אדם הלומד תורה או רוצה לקיים מצווה, נתקל בדבר לא מובן בסוגייה שבכדי להבינו ולקיים את המצווה נדרש ללמוד חכמות חיצוניות. במצב כזה, שהלימוד הוא רק בשביל השלמת הידע בתורה, מותר לאדם ללמוד. על כך אמר רב שגדל י"ח חדשים אצל רועה בהמות כדי לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר. סוג לימוד זה אינו לימוד תורה ולא קיום מצווה, אלא הכנה והכשר לקיום וידיעת תורה ומצוות.

כמו כן הרבי במכתב מבאר ומונה 6 אופנים שונים של לימוד חכמות האומות באופן המותר.

א. לימוד מתוך התורה, בהיותה ה'מפה' של כל ה'בניין' - העולם כמובא במדרש. - דין לימוד זה הוא לימוד תורה ממש.

ב. לימוד דברים שהתורה מצווה ללמדם. כדוגמת המצווה לחשב את זמן המולד על פי מסלולי הירח, ומצווה על בית דין לדעת דרכי עבודה זרה וכישוף על מנת לדון כראוי. - דין לימוד זה הוא מצווה.

ג. לימוד כשהוא במקום שאסור ללמוד תורה. - דין לימוד זה הוא מצווה, אבל באופן שלישי.

ד. לימוד לצורך קיום מצווה - לימוד זה דינו כהכשר מצווה.

ה. לימוד - במידה הדרושה ולא יותר - לצורך פרנסה, או שמתפרנס מהחכמות עצמן 'קרדום לחתוך בהן' - דין לימוד זה הוא הכשר והכנה לדבר היתר.

ו. לימוד אף בלא צורך, אם רק יודע להשתמש בהם אחר כך לעבודת ה' או לתורתו. - וזהו הטעם שעסקו בהם הרמב"ם והרמב"ן.

הרבי הדגיש כי מכיוון שהאדם משוחד בענייני פרנסתו, ועלול להתיר לעצמו את הלימוד במחשבה שיעזור לפרנסתו אף אם באמת אינו זקוק לכך - לכן כדי להתיר לימוד חכמות חיצוניות למטרת פרנסה, יש להתייעץ עם אדם אובייקטיבי.

התייחסות הרבי מליובאוויטש

במענה לשני בחורים ששאלו את הרבי אם מותר ללמוד בקול'ג (הנקרא גם אונברסיטה) , השיב הרבי שעל הקול'ג חז"ל אומרים:ודברת בם - ולא בדברים בטלים ולא בחכמות חיצוניות. ולכן, בתנאי שזהו לימוד מקצוע כגון סנדלר, חייט או סוחר, והאדם לומד ספציפית ועיקרו זה המקצוע ואינו מתייחס לטפל, הרבי לא שולל זאת. אך כאשר אדם לומד בקול'ג עבור להיות מצוי חלילה בתרבות, לדעת על אישים מדענים היסטורים (וכלשון הרבי: "לדעת על שקספיר איינשטיין וכו'"), חל איסור ללכת ללמוד שם.

הרבי הוסיף שאם הולכים למטרת לימוד מקוצע, צריך להיות בטוחים שאך ורק המקצוע הוא המטרה, וכל הדברים המתלווים לזה (למשל ידיעות בהיסטוריה וכדו') אסור להתייחס אליהם. אם הולכים במטרה להרוויח עוד כמה מושגים על הדרך, הדבר אסור בתכלית.

הרבי סיפר אז שנכנסה אליו פעם אשה אשר שומרת תומ"צ, וכך גם בעלה, ובנם הולך ללמוד בתיכון. הרבי שאל אותם מה בדעתם לעשות כאשר הילד יגמר את לימודיו בתיכון, וענו לרבי שבכוונתם לשלוח לקול'ג (כיוון שהוא צריך להיות 'בן אדם'). הרבי שאל אותם, מה יזיק לו אם יהיה בקיא בש"ס ובפוסקים, והאשה ענתה לרבי שהוא אמנם יהיה גאון כך, אך לא יגדל כבן אדם, לא יהיה לו מושג בהסיטוריה ובלימוד חכמות חיצוניות. הרבי שאל אותה בתגובה, אם היא יודעת מתי נולד רבא, והיא ענתה לרבי: "מדוע לי לדעת? הרי איני פגשתי אותו מעודי"... הרבי סיים וקבע שבצורה כזאת , אשר ישנם עוד מטרות, הלימוד בקול'ג אסורה לגמרי.