בלילה ההוא נדדה שנת המלך

		ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה.
		אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

בלילה ההוא נדדה שנת המלך אלו מילים המתארות את תחילת שלב נוסף בנס ההצלה של היהודים בתקופת מלכות אחשוורוש במגילת אסתר, והן חלק מסיפור נס חג הפורים. שלב זה לפי דברי חז"ל מתאר את "תוקפו של (ה)נס" ועיקר הנס. בעת קריאת המגילה נהוג שהקורא מגביה את קולו מפסוקים אלו.

בתורת החסידות התייחסות רבה לשלב זה ומאמרים רבים עוסקים בביאור משמעותו הפנימי של אירוע זה. מתוך התייחסות עיקרית לביאור הילקוט שמעוני כי הכוונה ב"המלך" היא ל"מלכו של עולם" הקב"ה.

השתלשלות המאורעות

כהמשך לפרק חמישי של המגילה בה מסופר אודות הזמנת אחשוורוש והמן על ידי אסתר לסעודה, וכהמשך לעצת זרש על בניית עץ תלייה למרדכי, מספרת המגילה אודות מאורעות אותו הלילה.

בַּלַּיְלָה הַהוּא, נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר, לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיִּמָּצֵא כָתוּב, אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל-בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי, הַסַּף: אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד, בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי, עַל זֶה; וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ, מְשָׁרְתָיו, לֹא-נַעֲשָׂה עִמּוֹ, דָּבָר.

— אסתר ו, א-ג

במקביל, המן בסיימו להכין את העץ למרדכי בא לבקש את אישורו של המלך לתליה.

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מִי בֶחָצֵר; וְהָמָן בָּא, לַחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה, לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ, לִתְלוֹת אֶת-מָרְדֳּכַי עַל-הָעֵץ אֲשֶׁר-הֵכִין לוֹ. וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ, אֵלָיו--הִנֵּה הָמָן, עֹמֵד בֶּחָצֵר; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, יָבוֹא.

— אסתר ו, ד.

אולם בעוד המן שוקל לבקש רשות להמית את מרדכי, המלך רואה בהמן את האיש המוכשר להיטיב עמו.

וַיָּבוֹא, הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וַיֹּאמֶר הָמָן, בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר, יוֹתֵר מִמֶּנִּי. וַיֹּאמֶר הָמָן, אֶל-הַמֶּלֶךְ: אִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת, אֲשֶׁר לָבַשׁ-בּוֹ הַמֶּלֶךְ; וְסוּס, אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת, בְּרֹאשׁוֹ. וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס, עַל-יַד-אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים, וְהִלְבִּישׁוּ אֶת-הָאִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל-הַסּוּס, בִּרְחוֹב הָעִיר, וְקָרְאוּ לְפָנָיו, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, מַהֵר קַח אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה-כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ: אַל-תַּפֵּל דָּבָר, מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וַיִּקַּח הָמָן אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס, וַיַּלְבֵּשׁ אֶת-מָרְדֳּכָי; וַיַּרְכִּיבֵהוּ, בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיִּקְרָא לְפָנָיו, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי, אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ; וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ, אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ.

— אסתר ו, ה-יב

ביאור בדרך הקבלה

בזמן הגלות בכלל מקבלת מלכות דאצילות הארה מז"א דאצילות לא בבחינת פנים בפנים אלא בבחינת אחור באחור, ולקראת סיום הגלות לצורך התאחדותם של ז"א עם הנוקבא שיהיה בבחינת פנים בפנים צריך להיות ענין הנסירה בז"א. ומטעם זה בסוף זמן גלות מדי נתגברה החושך היות ולצורך הנסירה צריך להיות דורמיטא דז"א והמן הרשע רצה לנצל זמן זה של שינת הז"א לפגוע בישראל שלא תימשך ההארה במלכות בבחינת פנים. וזהו שבטענתו לאחשוורוש אמר: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד" וכפי שמבארים חז"ל שאמר: "אלוקיהם ישן הוא" שהכוונה לז"א דאצילות.

אולם למרות העלם שמצד ז"א שנמצאת בבחינת שינה, נמשכת הארה גדולה ישירות מאבא - חכמה דאצילות במלכות. דרגת החכמה כפי שמאירה במלכות לא באמצעות הז"א היא מאירה עד למטה מטה בבי"ע. ולדרגה זו רומז שמו של מרדכי ולכן על ידו היתה ההצלה מידי המן שרצה לנצל את שינת ז"א ולא חישב את ההשגחה שמצד ההארה שמאירה במלכות. ולזה ירמוז "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" על שבזה התעורר ונהפך השינה של ז"א.

ביאורי החסידות

לילה ההוא

"לילה ההוא" רומז על עוצמת העלם וההסתר ששררה באותה התקופה. שני הבחינות יום ולילה רומזות על שני תנועות באור האלוקי, יום מבטא את תנועת הגילוי וההתפשטות (חסד) ואילו הלילה מבטא את תנועת העלם וההסתר (גבורה). בשני תנועות אלו יש כפי שהן בבחינת "זה" וכפי שהן בבחינת "הוא". התואר "זה" נאמר על דבר העומד נוכח, ומשמעותו במובן של האור האלוקי הוא שתנועת ההתפשטות של אלקות באה בהתגלות בפועל (ששיך להצביע עליה ולומר זה), ואילו העניין של "ביום ההוא" היא דרגת ההתפשטות של אלקות כפי שהיא נמצאת בשרשה שכלולה עדיין בכח. וכן הוא גם בנוגע ל"לילה הזה" ול"לילה ההוא" שהם שני מצבים בתנועה של לילה גופא, כפי שהוא בא בפועל או כפי שהוא בכח.

ושתי דרגות אלו של יום ולילה כפי שמתבטאים אצל האדם והנבראים הוא שבחינת יום מבטא את הגילוי האלוקי באופן של ראיה או השגה שכלית. וזהו בחינת "זה היום". אולם בחינת לילה הוא בחינת חשך ואפילה שאינו רואה כלום. כלומר, כי אף שמאמין באלקות בכלל, אין זה נתפס במוחו בהשגה ולכן בחינה זו נחשבת ל"לילה". אולם גם בבחינת לילה יכול האדם להיות בבחינת "זה" והתגלות שיהיה בבחינת נוכח, והוא מחמת תוקף התאמתות האמונה שיאמין באמונה שלימה זכה וטהורה כאילו עיניו רואות ממש. אולם בעת שישנו העלם והסתר גדול עד שגם באמונה של האדם נופלים ספיקות נמצאת דרגת האלקות בבחינת "לילה ההוא".

באופן נוסף מבואר; כי כשההנהגה בעולם באה מהדרגה של "לילה הזה" על אף שתוצאתה תהיה העלם והסתר בעולם על האור האלוקי, ישנו נתינת כח לחוש ולהרגיש שישנו הסתר (אם כי האור וגילוי (יום) אינו מתגלה), אולם כשההנהגה נובעת מדרגת "לילה ההוא" (תנועת העלם כפי שהיא בשרשה באלקות) תוצאתה העלם והסתר לגמרי, עד שלא עולה על הדעת שישנו הסתר והעלם על אלקות ("שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר").

נדדה שנת מלכו של עולם

• משמעות השינה למעלה וסיבתה (בזמן הגלות) (בלילה ההוא ת"ש) (בלילה ההוא תשמ"ג ושם מדוע דווקא להיפך שגברו הגויים)
• הנס שבנדוד השינה.

• מצד דרגת הגילוי:(לקוטי שיחות חלק ז עמוד 42 ואילך ובהערה 29) (בלילה ההוא תשכ"ה אות ח) (נרמז בהמשך הפסוק "ספר הזרונות דברי הימים" ראה בת"ש ובתשמ"ג)(סוף בלילה ההוא תשמ"ו)
• מצד עצם הגילוי - ובזה גופא:

1. החידוש שגם בזמן של חושך ולילה יש השגחה... והחידוש בזה גופא הוא משום שמעמדם של ישראל היה בשינה (פורים תשל"ב)(סוף בלילה ההוא שמ"ו)
2. הגילוי בלילה ההוא ולא ביטל את הלילה - נס מלובש בטבע וכו'(לקוטי שיחות חלק ז עמוד 42)

מסירות הנפש דישראל שהמשיכה את הגילוי; (בלילה ההוא ת"ש ע' 9) (בלילה ההוא תשכ"ה אות ז ח)