הבדלים בין גרסאות בדף "קמץ"
| שורה 5: | שורה 5: | ||
כחלק מהחדשנות שבשפה ה[[עברית]] ה[[ציונות|ציונית]], נקבעה הגיית השפה בהברה שבין האשכנזית לספרדית - את ה"[[קמץ]]" אומרים כ"פתח", את ה"צירה" כ"סגול" וה"תיו" (הרפה) שנשמעת כ"סמך" שינו הם לכזו הנשמעת כ"טית". את ה"עין" וה"חית" לא עשו מהגרון. | כחלק מהחדשנות שבשפה ה[[עברית]] ה[[ציונות|ציונית]], נקבעה הגיית השפה בהברה שבין האשכנזית לספרדית - את ה"[[קמץ]]" אומרים כ"פתח", את ה"צירה" כ"סגול" וה"תיו" (הרפה) שנשמעת כ"סמך" שינו הם לכזו הנשמעת כ"טית". את ה"עין" וה"חית" לא עשו מהגרון. | ||
==בחסידות== | ==בחסידות== | ||
| − | אם האדם מקטין את עצמו ואינו חושב עצמו לכלום, אז כביכול גם [[הקב"ה]] מצמצם שכינתו ושורה עליו. משל לאב שיש לו בן קטן ואהוב מאוד. וכאשר | + | בזוהר הקדוש מובא{{הערה|תיקוני זהר דף טו, ב}}: וציורא דיליה כגוונא דא איהי דיוקנא דקמ"ץ, דאיהו ניצוץ ורקיע, ניצוץ איהו כוכב, ועליה אתמר דרך ככב מיעקב, רקיע וקם שבט מישראל, ניצוץ איהו ככב חמה דנהרא ברקיעא, עטרה על רישיה, לתתא אתפלג א' כגוונא דא א' סיהרא דתחות רקיע ותרוייהו בציורא דא כד ייתי סמא"ל לאסתכלא בה לתתא אסתכלת לעילא, ואתכסיאת אנפהא מניה, והדרת אנפהא מניה לתתא, ואיהי אתרחקא מניה. |
| + | |||
| + | מפרש [[המגיד ממעזריטש]]: אם האדם מקטין את עצמו ואינו חושב עצמו לכלום, אז כביכול גם [[הקב"ה]] מצמצם שכינתו ושורה עליו. משל לאב שיש לו בן קטן ואהוב מאוד. וכאשר רוצה האב להשתעשע עם בנו הקטן החביב בכדי להיות לו לנחת, הנה האב לא ידבר עמו כפי שכלו הגדול והרחב, מפני שהבן לא יכול לקבלו ולהבינו. אלא מחמת גודל [[אהבה]] [עזה שיש לבנו חביבו] מצמצם שכלו הגדול והרחב עד אין קץ, ומדבר עם בנו כפי שכלו הקצר והקטן. ועל ידי זה יכול הבן להשיגו, ומשיב לאביו כפי שכלו, ויש לאביו נחת גדול מזה. | ||
| + | |||
| + | וזה כוונת ה[[תיקוני זוהר]] במאמר "רקיע וניצוץ". פירוש לפי שכלו של האב הוא דומה לרקיע שהוא שכל המתפשט ורחב עד מאוד, וכשהוא מצמצם שכלו כפי שכל בן הקטן נעשה מרקיע ניצוץ. לכך בנקודת [[קמץ]] הניצוץ תחת הרקיע{{הערה|1=[http://www.chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/magid/ot/29/140&search=%D7%A8%D7%91+%D7%97%D7%A1%D7%93 אור תורה שלח עמ' קמ]}}. | ||
==ראו עוד== | ==ראו עוד== | ||
*[[קמץ אלף אָ]] | *[[קמץ אלף אָ]] | ||
{{הערות שוליים|}} | {{הערות שוליים|}} | ||
[[קטגוריה:נקודות]] | [[קטגוריה:נקודות]] | ||
גרסה מ־06:49, 7 בנובמבר 2016
נקודת הקָמץ הנקודה הראשונה, מכוונת בסדר הנקודות כנגד ספירת הכתר שהיא הספירה הראשונה, שבה תחילת ההשפעה וממילא גם צמצום ההשפעה בבחינת קמיצה.
גם הברת הקמץ כך היא שכשהנפש רצונה להוציא מפיה נקודת קמץ אזי ממילא נקמצים השפתים ובפתח נפתחים השפתים[1]. כלל זה תקף דווקא לפי ההברה האשכנזית (ולפי הברת חסידי פולין הפה נקמץ לגמרי בצורה מעוגלת), אך לפי ההברה הספרדית הקמץ והפתח שוים (מה שמערער את נכונות הברה זו). ההברה התימנית לעומת זאת, שוה להברה האשכנזית הכללית (שבה דוברים חסידי חב"ד).
כחלק מהחדשנות שבשפה העברית הציונית, נקבעה הגיית השפה בהברה שבין האשכנזית לספרדית - את ה"קמץ" אומרים כ"פתח", את ה"צירה" כ"סגול" וה"תיו" (הרפה) שנשמעת כ"סמך" שינו הם לכזו הנשמעת כ"טית". את ה"עין" וה"חית" לא עשו מהגרון.
בחסידות
בזוהר הקדוש מובא[2]: וציורא דיליה כגוונא דא איהי דיוקנא דקמ"ץ, דאיהו ניצוץ ורקיע, ניצוץ איהו כוכב, ועליה אתמר דרך ככב מיעקב, רקיע וקם שבט מישראל, ניצוץ איהו ככב חמה דנהרא ברקיעא, עטרה על רישיה, לתתא אתפלג א' כגוונא דא א' סיהרא דתחות רקיע ותרוייהו בציורא דא כד ייתי סמא"ל לאסתכלא בה לתתא אסתכלת לעילא, ואתכסיאת אנפהא מניה, והדרת אנפהא מניה לתתא, ואיהי אתרחקא מניה.
מפרש המגיד ממעזריטש: אם האדם מקטין את עצמו ואינו חושב עצמו לכלום, אז כביכול גם הקב"ה מצמצם שכינתו ושורה עליו. משל לאב שיש לו בן קטן ואהוב מאוד. וכאשר רוצה האב להשתעשע עם בנו הקטן החביב בכדי להיות לו לנחת, הנה האב לא ידבר עמו כפי שכלו הגדול והרחב, מפני שהבן לא יכול לקבלו ולהבינו. אלא מחמת גודל אהבה [עזה שיש לבנו חביבו] מצמצם שכלו הגדול והרחב עד אין קץ, ומדבר עם בנו כפי שכלו הקצר והקטן. ועל ידי זה יכול הבן להשיגו, ומשיב לאביו כפי שכלו, ויש לאביו נחת גדול מזה.
וזה כוונת התיקוני זוהר במאמר "רקיע וניצוץ". פירוש לפי שכלו של האב הוא דומה לרקיע שהוא שכל המתפשט ורחב עד מאוד, וכשהוא מצמצם שכלו כפי שכל בן הקטן נעשה מרקיע ניצוץ. לכך בנקודת קמץ הניצוץ תחת הרקיע[3].
ראו עוד
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==
- ↑ אגרת הקודש פרק ה'
- ↑ תיקוני זהר דף טו, ב
- ↑ אור תורה שלח עמ' קמ
