צמצום בבחינת מרובע

		ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה.
		אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

צמצום בבחינת מרובע הוא מושג קבלי המובא בקבלת מהר"י סרוג ומבואר בספר עמק המלך. צמצום זה בניגוד לצמצום הידוע המכונה "צמצום הראשון" שהיה באור אין סוף, הוא בעולם המלבוש. שהוא (תחילתו) למעלה מצמצום הראשון, ועניינו להמשיך האור מהעצמות להיות במציאות אור.

מקור בתורת מהר"י סרוג

מבואר בכתבי האריז"ל כי ראשית התהוות העולמות הוא בצמצום הראשון, צמצום זה היה באור אין סוף בכדי לתת מקום ומציאות לעולמות, דבר שהוא מושלל כל זמן שנרגש והאיר אור אין סוף. צמצום זה יצר את מה שמכונה בספרי הקבלה חלל ומקום פנוי - את האפשרות למציאות העולמות מהעדר הרגשת האור האלוקי. וכלשון העמק המלך בתחילתו:

יתברך שמו הגדול, קודם כל דבר, עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות, כי אין מלך בלא עם..ובאותו זמן לא היה מקום פנוי לעולמות ולשבע ארצות אשר תחתיהם, אשר משם ולמטה, חוזר להיות אין סוף, כי הכל היה מלא מאור עצמותו יתברך, אשר הגביל אל תוכו, והיה מקמץ מיניה וביה. אחר כך מה עשה בעל הרצון ?, שיער בעצמותו יתברך, רוחב ואורך העיגול, של חלול עמידת העולמות הנזכרים, ואותו האור שבתוך העיגול, צמצם וקבץ מיניה וביה, 'כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה' [מדרש רבה בראשית פרשה כ"א ה']. ואותו האור הנקמץ העלה למעלה, ונשאר מקום פנוי מהאור הראשון, אבל לא מכל וכל, כי הרושם של האור הראשון במקומו עומד ואינו זז משם.. וזהו הצמצום הראשון מאור עצמותו. נמצאו כל העולמות אחר כך, שהיו עומדים בעיגול זה העומד באור עצמותו יתברך, וזהו סוד הכתוב 'הנה מקום אתי' ועליו דרשו חז"ל, 'הוא מקומו של העולם ואין העולם מקומו' (זוהר רעיא מהימנא רמ"ב א'), ועל זה נאמר, 'אני ראשון ואני אחרון' דהיינו ראש העיגול וסוף העיגול והכדור, 'ומבלעדי אין אלהים' [ישעיה מ"ד ו'], באמצע, דהיינו בתוך העיגול עצמו

— עמק המלך שער א' פ"א

.

בדבריו מבואר כי הצמצום שקדם לעולמות אבי"ע מכונה צמצום בבחינת עיגול, ומשמעותו, שהאור שבתוך העיגול נקמץ והתעלם, והעיגול עצמו "עומד באור עצמותו יתברך". בהמשך דבריו מבאר כי לאחר צמצום זה, ניתן המקום להתהוות העולמות וחזר הקב"ה והאיר מאורו המשכה מצומצמת ומוגבלת להאיר את העולמות - אור הקו. בכדי להתאים את אור הקו למטרתו - להאיר את העולמות המוגבלים - נעשו בו כמה מיני צמצומים ועניינים. ומהעקרים שבהם הוא עניין עולם מלבוש וצמצומו המכונה "צמצום בבחינת מרובע".

לפני הצמצום ולאחריו

בתורת החסידות מובא בכמה מקומות עניין צמצום בבחינת מרובע, אולם במיקומו אם לפני הצמצום או לאחריו ישנם כמה פרטים. כאמור, מפשטות העמק המלך משמע וכן ברבים ממאמרי החסידות^{[דרוש מקור: דוגמאות: תער"ג, תרס"ט ועוד]} שעולם המלבוש הוא לאחרי צמצום הראשון ובו נעשה צמצום בבחינת מרובע. אולם הרבי הרש"ב מבאר כי עניין המרובע בהכרח קיים גם לפני צמצום הראשון, אולם אינו מזכיר את הצמצום שבבחינה זו. בשיחה שנשא הרבי בפרשת יתרו תשמ"ה ביאר הרבי כי פשוט שבכדי שיומשך עניין ה"מרובע" שלפני הצמצום בהכרח שיהיו לפניו כמה וכמה צמצומים. ובזה הוסיף שישנו עניין הצמצום בבחינת מרובע לפני הצמצום. יש לציין כי בהערתו של הרבי על המאמר החלצו כותב, כי צמצום זה המבואר בעמק המלך הוא עצמו לפני צמצום הראשון, ובמקום אחר ציין לביאור זה מספר עבודת הלוי בשם ספר לימודי אצילות (למהר"י סרוג).

עניינו: לפני הצמצום

עניינו של צמצום זה הוא המצאת האור מהעצמות. ולכן בפרטיות יש בה ריבוי דרגות מהמשכתה מהעצמות ממש ויורדת מדרגה לדרגה עד שנמשכת להיות ממלאת את מקום החלל, הירידה מדרגה לדרגה הוא באמצעות עניין הצמצום.

ובפרטיות במטרת הצמצום כמה עניינים:

• א. מציאות המאור היא באין ערוך למציאות האור ובהכרח שהמשכת האור מהמאור יהיה על ידי צמצום.

• לבד זאת, האור עצמו כפי שהוא כלול בעצמותו הוא אינו בבחינת מציאות ובכדי שיתגלה ויהיה "מציאות אור" בהכרח שיהיה צמצום ויתירה מכך, מכיוון שהעצמות ממש הוא מובדל מכל עניין, וכל העניינים (יכולת, מאור, אור) שבה הם בה בהשוואה ממש ומציאותם הם מציאות אחת עם העצמות, לכן המשכת האור מהאור הכלול בה הוא בהכרח על ידי "צמצום מבהיל".

• הדרגה האחרונה בירידת האור שלפני הצמצום הוא ירידה שמשייכת אותו לעולמות. שהרי זה מה שאי אפשר להיות עולמות ללא צמצום הראשון הוא משום שהאור שהיה ממלא מקום החלל סותר לעולמות וזה גופא מורה על שייכותו. ירידה זו להיות שייך לעולמות נוצרת על ידי הדרגה הנמוכה שבצמצום שבבחינת מרובע.

ביאור נוסף במהות הצמצום נעוץ בכך שהמשכת האור היא גילוי רצוני ולא בדרך ממילא (כאור השמש). ורצון הוא צמצום ו"העכבה" שרצון אותיות צינור.

הכרחה רק מצד חידוש תורת החסידות והקבלה

ההכרח בצמצומים אלו היא רק לפי הקבלה של תורת הקבלה ותורת החסידות שהמשכת כל העניינים - מדרגה הראשונה שבאור ועד להארה שבעולם הזה - הם בסדר השתלשלות.

דווקא המשכה שבדרך עילה ועלול - שהאור היה כלול תחילה בעצם שלמעלה מהאור, ונמשך לאחר מכן להיות בגילוי, מחייב צמצום. משום שכל המשכת אור בא על ידי צמצום. משאין כן אילו האור היה מתהווה מהעצמות יש מאין כהתהוות היש, לא היה מוכרח עניין הצמצום כלל.

מצד זה שעצמותו אינה מוגדרת בשום גדר המשכת האור ממנו יכולה להיות בדרך התהוות יש מאין כמציאות היש (ולא עילה ועלול), ורק לפי שכך קיבל רבנו הזקן, שרק היש הגשמי הוא לבדו נברא מהעצמות בדרך יש מאין, וכל שאר הגילויים משתלשלים בדרך עילה ועלול בהכרח שיש צמצומים למעלה מצמצומים עד לדרגה הראשונה שעל ידה נמשך האור מהאור הכלול בעצמותו.

תוארו: מרובע

מבואר בספר הזוהר כי ישנו הבדל בין אות מ"ם סתומה לאות סמ"ך למרות ששניהם סתומות החילוק ביניהם שזה עיגול וזה מרובע. ועניינם הוא, שהעיגול מורה על דבר שאין בו אחיזה לעולמות, ומרובע יש קצוות וממילא יש אחיזה. והחילוק בינהם באור הוא הן לפני הצמצום והן לאחריו.

הצמצום שממשיך את האור הכלול בעצמותו להיות בהמשכת אור מכונה "מרובע", היות והוא ממשיך את שם הוי'ה כפי שהוא בעצמותו בבחינת היכולת ששם אינו בבחינת אותיות^{[דרוש מקור: של"ה בתחילתו]} (והוא שם בבחינת "עיגול"), להיות בבחינת אור גלוי (אור המתפשט) עם ד' אותיות שם הוי'ה ולכן מכונה "מרובע".

וכן הוא גם לאחרי הצמצום כי האור שנשאר לאחרי "צמצום הראשון" הוא אור מקיף המובדל לגמרי מהעולמות, ולכן מכונה "עיגול". בניגוד לצמצום שבבחינת מרובע שהאור יש לו אחיזה בעולמות, כי עניינו הוא צמצום באור המלביש שלאחרי הצמצום, שבו ישנם ד' אותיות הוי'ה שמהם השורש לד' השמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן.

מקור להקו

בחסידות מבואר כי ישנם שני מיני צמצומים. הצמצום הידוע שממנו תחילת הויית העולמות והמוזכר בעץ חיים, והנקרא שם "צמצום הראשון", והצמצום בבחינת מרובע שהוא שורש נעלם לעולמות, והנקרא בקצרה בעץ חיים בכינוי מקום פנוי. לרוב העלמו הגבוה של צמצום זה לא רצה רבי חיים ויטאל לעסוק בזאת, מחשש שמא יגשמו את הענין, אך בחסידות, בפרט בתורת המגיד ממעזריטש ובתורת חסידות חב"ד, עסקו בעולם זה בהרחבה.

הרבי מבאר, כי בעוד שהצמצום שבעץ חיים היה בבחינת עיגול ובבחינת נקודה, הרומז על העלם גמור הסתום כנקודה שאין בה צורה, אנו מוצאים כי קיים שלב נוסף של קו שמורה על תחילת של מדידה באורך ורוחב ועל גילוי, ולמרות זאת הקו אינו גילוי גמור אלא רק שורש של גילוי, כלומר הקו הוא תחילת המציאות של גילוי, הקו הוא הכוח של התפשטות מלמעלה למטה, אבל עדיין אין בו התפשטות בפועל מלמעלה למטה.

שורש הקו הזה הוא מאור אין סוף שלפני הצמצום, שבו היה ענין של צמצום בבחינת מרובע, כלומר שעוד לפני שהיה צמצום גמור שבו נעלם אור אין סוף, שיער כביכול האין סוף בעצמותו, את התענוג האלוקי שעתיד להתגלות בעולמות, וכפי התענוג הזה הכין כביכול הקב"ה את הצמצום כפי שעתיד להיות באופן שיתגלה לאחר מכן האור אין סוף על ידי עבודת הצדיקים כתוצאה מהארת כל הפרצופים שבעולם האצילות.

כח זה הוא מגביל ומגלה כאחד: מצד אחד יש בו גילוי של כל עבודת הצדיקים שלאחר הצמצום, שכן צמצום זה הוא כביכול בעצמותו, במקום שעדיין אין שם הסתר. ומכל מקום הוא שורש הסתר וצמצום, אשר צמצום זה בא לידי גילוי על ידי הרשימו, שהוא כעין המשכה מהאור אין סוף שלפני הצמצום, הוא המגביל את האורך והרוחב של העולמות כלומר שהאור שבעולמות יהיה מותאם בשיעור באופן שיוכל להתגלות האור אין סוף בעולמות ולא יהיו האורות מרובים מהכלים. לעומת זאת הקו שברשימו הוא הכח של הגילוי המאחד את הכל כמו שהיה האור אין סוף לפני הצמצום. החילוק בין צמצום זה לצמצום השני שבע"ח, הוא שבצמצום זה הגילוי בפועל וההסתר בכוח בלבד, לעומת הצמצום השני שעיקר מציאותו בפועל הוא ההסתר.

בעוד שלאחר הקו העשרת הספירות הם מציאויות של אורות נפרדות זו מזו (גם אם בעולם העקודים הם בבחינת אור בכלי אחד), הרי שלפני הקו - בצמצום זה שבבחינת מרובע - העשר ספירות הם בבחינת גנוזות ומיוחדות בתכלית היחוד.

בשיחה בהתוועדויות תשמ"א מבאר הרבי כי עולם התוהו קשור לצמצום השני שהא בבחינת עיגול, ואילו עולם התיקון קשור לצמצום הראשון שבבחינת מרובע. לא זאת בלבד שהיהודי הוא למעלה מהצמצום שבבחינת עיגול, אלא הוא למעלה אפילו מהצמצום שבבחינת מרובע{{הערה|1=תשנ"א חלק ד' ע' 220.

בעקבתא דמשיחא

הלימוד מכל זה הוא שמכיון שכל הצמצום של כל העולמות עד סוף ותכלית הצמצום שבעולם העשיה הגשמי הכל היה נכלל בצמצום הראשון שבעצמותו, מזה לומד אדמו"ר המהר"ש שאכן יש גם בעולם הזה עצמות אין סוף, וזה הסיבה ששם שמים שגור בפי כל אפילו נשים וקטנים שאין להם כל השגה באור שעל ידי הקו שבא על ידי תורה ועבודה, וכפירוש אדמו"ר הזקן "בכל קראנו אליו" - אליו ולא למדותיו, שהתפילה שאנו מתפללים היא לעצמות ומהות ממש, וגם תיבת "קראנו" מורה על קריאה בקרבה הכי גדולה כאדם הקורא לחבירו.

הרבי מבאר דעל ידי שהאדם קורא ומתחבר בתפילתו לאין סוף ברוך הוא הרי בכך הוא מגלה וממשיך את מציאות עצמות אור אין בעולמות וזו היא העבודה של עקבתא דמשיחא שהיא זמן של העלם והסתר מצד האור של הקו שבא על ידי השגה, בבחינת תינוק, ולכן על ידי זה ממשיכים שכינה למטה לא בדרגת שכינה שהיא ספירת המלכות לבד אלא עצמות ומהות ממש.

קישורים חיצוניים

• הרש"ב - מאמר דיבור המתחיל "העושה סוכתו עדר"ת", ספר המאמרים תער"ב חלק א עמוד תטז, באתר ספריית חב"ד.
• הרבי - מאמר דיבור המתחיל "באתי לגני תשמ"ה", בספר התוועדויות תשמ"ה חלק ב עמוד 1097, ברוקלין נ"י, באתר היבורובוקס.