ידיעת השם: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
מ (החלפת טקסט – "הקב"ה " ב־"הקב"ה ") |
||
| שורה 15: | שורה 15: | ||
לפי הסברו של [[אדמו"ר הזקן]], התואר "הגדול" למשל, מורה על מדת '''הגדולה''', שהיא מדת [[חסד]] והתפשטות החיות בכל העולמות, ובריאת ברואים לאין קץ ותכלית, והוויתם ברואים מאין ליש, וקיומם בחסד חנם. | לפי הסברו של [[אדמו"ר הזקן]], התואר "הגדול" למשל, מורה על מדת '''הגדולה''', שהיא מדת [[חסד]] והתפשטות החיות בכל העולמות, ובריאת ברואים לאין קץ ותכלית, והוויתם ברואים מאין ליש, וקיומם בחסד חנם. | ||
מדה זו נקראת גדולה כי באה מגדולתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, וכאמור בפסוק גדול ה' ולגדולתו אין חקר. | מדה זו נקראת גדולה כי באה מגדולתו של [[הקב"ה]] בכבודו ובעצמו, וכאמור בפסוק גדול ה' ולגדולתו אין חקר. | ||
מסיבה זו, משפיעה מידה זו חיות והתהוות מאין ליש ל[[עולמות]] ו[[נברא|ברואים]] אין קץ, מכיון שהיא באה מטובו האין סופי של הקב"ה, שטבע הטוב להטיב.{{הערה|1=[[שער היחוד והאמונה - פרק ד']]}} | מסיבה זו, משפיעה מידה זו חיות והתהוות מאין ליש ל[[עולמות]] ו[[נברא|ברואים]] אין קץ, מכיון שהיא באה מטובו האין סופי של הקב"ה, שטבע הטוב להטיב.{{הערה|1=[[שער היחוד והאמונה - פרק ד']]}} | ||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:מושגים כלליים]] | [[קטגוריה:מושגים כלליים]] | ||
גרסה מ־06:50, 22 ביולי 2016
ידיעת הבורא היא תחום מחקרי ביהדות העוסק בחקר ועיון בבורא. התחום מתחלק לשני סוגי ידיעות; ידיעת מציאותו (קיומו) וידיעת עניינו (מהותו).
על פי דברי הרמב"ם במורה נבוכים, ידיעת המהות אינה אפשרית לבן אנוש כנאמר בזוהר הקדוש: "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", וחיזוק ההשגה בבורא הוא רק על ידי א. ידיעת ישותו. - כלומר וודאות קיומו המוחלט. ב. שלילת המהות - שלילת דברים שנרחקים מהבורא.
כמשל לכך מביא הרמב"ם קבוצת אנשים שאינם יודעים מה היא ספינה. אחד יודע כי הוא לא בעל חי, השני יודע גם כי היא לא מעוגלת אלא מאונכת, השלישי יודע גם כי היא לא ביבשה. ככל שמרבים לדעת שלילת מה שאינה, כך מתקרבים להשגתה. כך, להבדיל, מכיון שאין לנו כל השגה בבורא, כל השגתינו בו מתרכזת בשלילת המהות.
לפי שיטת אדמו"ר הצמח צדק, עיקר ההשגה בבורא היא על ידי החלק הראשון - ידיעת ישותו, ורק בעולם הבא תהיה לנו את ההשגה במהותו.
שלילת תוארים וכינויים
לפי שיטת הרמב"ם, התוארים "הגדול הגבור והנורא" הנאמרים בתפילת שמונה עשרה, הינם תוארים הבאים לתאר שלילת מהותו. הגדול מסביר את שלילת הגבלותיו, הגבור שולל חולשה כל שהיא, וכן הלאה.
ישנה שיטה אחרת, כי התוארים על הבורא באים לתאר את פעולותיו ומידת הנהגתו בעולם.
לפי הסברו של אדמו"ר הזקן, התואר "הגדול" למשל, מורה על מדת הגדולה, שהיא מדת חסד והתפשטות החיות בכל העולמות, ובריאת ברואים לאין קץ ותכלית, והוויתם ברואים מאין ליש, וקיומם בחסד חנם.
מדה זו נקראת גדולה כי באה מגדולתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, וכאמור בפסוק גדול ה' ולגדולתו אין חקר.
מסיבה זו, משפיעה מידה זו חיות והתהוות מאין ליש לעולמות וברואים אין קץ, מכיון שהיא באה מטובו האין סופי של הקב"ה, שטבע הטוב להטיב.[1]