הגבלה עצמית

הגבלה עצמית פירושה הוא שהאדם אע"פ שהוא בלתי מוגבל, הוא מחליט להיות מוגבל דוקא באופן זה ולא אחר.

בקיום מצוות

באור האלקי אין שום הגבלה. אולם הקב"ה הגביל את עצמו כביכול, שדוקא בצורה מסויימת נוכל לתפוס בו ולא בצורה אחרת, והיינו, שהמשכת האור תלויה בעשיה שלנו, והעשיה שלנו נקבעה ע"י הקב"ה באיזה אופן הדבר יעשה.

במאמר של אדמו"ר הרש"במשנת תרס"ו מתעכב לבאר מהי מהותה של המדידה וההגבלה שהגביל הקב"ה את עצמו במצוות שציוונו לקיים. כ"ק אדמו"ר הרש"ב שולל תחילה היבטים מסויימים ולאחר מכן מסביר מהי ההגדרה הנכונה, וכך הוא כותב:

אנחנו מוכרחים בעשיית המצוה באופן כך וכך דוקא, והיינו, רק מפני שכך עלה ברצונו יתברך. וממילא אנו מוכרחים לעשות כך דוקא ולא באופן אחר ח"ו.

ואם הי' הרצון לחטוב עצים, היינו מוכרחים לחטוב עצים וכהאי גוונא. אבל אל המדידה בהרצון דמצות - מה שמדוד שיהיה כך וכך דוקא, אין שום טעם וסיבה כלל,

וממילא אין כאן שום מדידה והגבלה בעצם האור, רק המדידה הוא דהמשכת האור יהי' ע"י עשיות אלו דוקא. אבל מה שנמשך בזה הוא בחינת אור העצמי כמו שהוא בלי מדה וגבול.

לאחר מכן מדגים את ההשלכה מכך במצות תפילין:

מה שע"י התפילין נמשכים ד' מוחין, אין זה בחי' המוחין דסדר השתלשלות, אלא שנמשכים מוחין חדשים ממש. והיינו, דבהמוחין דחב"ד מאיר בחי' פנימיות ועצמות אור אין סוף ממש.

ובמילים פשוטות: הקב"ה בעצמו נמצא במעשה המצוות שלנו. ודווקא ע"י ההקפדה על פרטי קיום המצוה (תפילין עם רצועות שחורות ולא לבנות וכדומה) אנו מתקשרים אליו. ולאידך, אי-הקפדה על אופן קיום המצוה (הנחת תפילין עם רצועות לבנות; הנחתן על המצח; הוספת פרשיה נוספת בתפילין) - לא תפעל כלום. כלומר: זה לא יחשב כאילו קיימנו חצי מצוה, וממילא התקשרות חלקית להקב"ה, אלא אין במעשה זה ולא כלום (ואדרבה, באופנים מסויימים אף עבירה ואכ"מ).

שמירת הסדרים

עם הקמת תומכי תמימים אמר כ"ק אדמו"ר הרש"ב, כי שמירת הסדרים היא הגבלה עצמית, והיינו, כי רק כך נמשכות הברכות לתמידי הישיבה; ובאופנים אחרים, אף שהם ענינים חסידיים, מ"מ, צריך דוקא באופן הזה שצווה הרבי.