יום העצמאות

שני סיפורים על התייחסות הרבי מלך המשיח ליום העצמאות. מאת הרב יהושע דובראווסקי.

הדבר התרחש לפני כמה עשרות שנים. עבדתי אז בבית-הדפוס וההוצאה-לאור הידוע של “האחים שולזינגר” -מוסד שקנה לעצמו שם הן בהיקף הכמותי של הספרים שההדירו והודפסו בו, והן באיכות ההדפסה והכריכה המיוחדים, “בדיו נאה על נייר נאה”, שהפכו למותג בעולם היהודי.

שני הבעלים של בית-הדפוס -מיכל ושמואל שולזינגר - זכו ליטול חלק נכבד במפעל ההפצה האדיר של תורה וחסידות ע”י נשיאי חב”ד - הרבי הריי”צ והרבי נשיא דורנו -לאחר החורבן באירופה. באותה תקופה, השקיעו “האחים שולזינגר” בהדפסת ספרים שונים (ספרי חסידות, ספרי חינוך, עלונים וכו’) סכומי-כסף של למעלה משלושים אלף דולר בשנה - הון עתק באותם ימים. למען האמת העובדתית ברצוני להוסיף, שלא פעם הם ממש “יצאו מהכלים” כדי למלא את רצונו של הרבי (כמו, למשל, להדפיס ספר או קונטרס במהירות האפשרית ביותר, ולפעמים במהירות בלתי-אפשרית לחלוטין... ומדובר בימים בהם סדר לדפוס היה נעשה “מעופרת יצוקה” ולא במעבדי תמלילים מהירים כבזק). תודות לכך זכו הם לקירוב חם ביותר מהרבי הריי”צ, ובאופן טבעי וכהמשך לכך - מהרבי נשיא דורנו.

אלא שהם עצמם היו “ציונים שרופים”, וככאלה, לא הצליחו לקלוט את ה”תוך” והפנימיות של הקירוב מצד רבותינו נשיאינו. מה שהוביל לתקרית עליה יסופר להלן (וכאמור, מדובר על לפני כמה עשרות שנים).

יום בהיר אחד, עם הגיעי לבית-הדפוס, “התנפלו” עלי שני האחים שולזינגר בטענות וצעקות (כאילו הייתי אשם במשהו) - ומדובר באנשים שכלל לא היו טיפוסים רגועים.

ה”מסמר” המרכזי בדבריהם הנרגזים היה: מעולם לא שיערנו שהרבי מליובאוויטש הינו כזה “קנאי”... קנאי אף יותר מהסאטמערער...

מה קרה? על מה המהומה?

לקח להם קצת זמן להרגע, ורק אחר כך היו מסוגלים סוף-סוף לספר דברים כהויתם, ומעשה שהיה כך היה:

באותה תקופה, היו האחים שולזינגר החלוצים -ותקופה לא קצרה אף היחידים - ששלטו בשוק הדפסת לוחות השנה היהודיים. הלקוחות המושבעים של אותם לוחות היו המוסדות והאירגונים היהודיים השונים -בעיקר אלו שעסקו ב”מצות הצדקה” - שהשתמשו בלוחות לצרכי פרסום.

גם ליובאוויטש הזמינה לוחות כאלה אצל האחים שולזינגר. ובאותה תקופה, כידוע, היה הרב חודקוב ע”ה עובר בקפידה רבה ובשבע עינים על כל היוצא-לאור תחת השם של “מלכות חב”ד” (קה”ת, מרכז-לעניני-חינוך, ועוד).

אצל האחים שולזינגר היה מין “חוק ולא יעבור”, שבלוחות השנה שלהם יצויין התאריך “יום העצמאות” (ה’ אייר). כאשר הביאו את עלי-ההגהה של הלוח החב”די לביקורתו של הרב חודקוב, הוא הבחין ב”תוספת” שתי המלים לצד התאריך ה’ אייר - “יום העצמאות” - והוא מחקם בצורה כה נמרצת מבלי להשאיר להם עקבות...

כאשר חזרו עלי-ההגהה לידיהם של האחים המדפיסים והם הבחינו בהגהה הסנסציונית, התבלבלו עשתונותיהם לרגע קט, הבלבול הפך חיש-קל לריתחה, וממנו קצרה הייתה הדרך להחלטה נחושה שאצלם זה לא יעבור. מבלי שהיות שמו פעמיהם ל-‏770, נכנסו ל”לשכתו” המינאטוריתשל הרב חודקוב, והצעקות החלו להדהד: היתכן? בצעקות רמות העלו את כל נימוקיהם וסיבותיהם, שאצלם ציון יום-העצמאות בלוחות הוא עיקרון מקודש וכו’ וכו’.

הרב חודקוב ב”רגיעותו” האופיינית הקשיב לכל שטף הטענות והמענות. וכשסיימו ענה להם במתינות אך בהחלטיות, שכלל לא בא בחשבון שבלוח של חב”ד יופיעו המילים הללו. בלי להכנס לויכוחים הודיע להם, שבאם יעמדו על כך כפרינציפ, תבוטל הזמנת הלוח מהם.

האחים הבינו שהם בזבזו את המטענים שלהם במקום הלא-נכון, כי אותו לא יצליחו להניא מדעתו (אחד מהם הפטיר: “לדבר ל”יקה” קר שכזה, זה כמו לדבר לקיר”...), והחליטו ביניהם - “לעבור לדרג גבוה יותר”.

באותם שנים היה עדיין קל יותר, באופן יחסי, להכנס להיכל קדשו של הרבי, בפרט לאלו שזכו ממנו לקירוב כה גדול. כך שלא עבר זמן רב, והם כבר היו בקודש פנימה.

וכך, בערך, סיפרו לי האחים שולזינגר באותו יום:

לכל לראש טענו: איך אפשר למחוק את יום-העצמאות מהלוח? הרי אומרים שיום הקמת המדינה הוא בבחינת “אתחלתא דגאולה”! כיצד, איפוא, ניתן להתעלם מ”אתחלתא דגאולה”!

על כך ענה הרבי בטון חריף: “אתחלתא דגאולה? חס ושלום! זה לא היה אתחלתא דגאולה”!

החלו האחים להתווכח: נו, שיהיה, לא הייתה זו התחלה של הגאולה השלימה, אך בכל זאת היה זה יום של ישועה וגאולה מסויימת ליהודים! מדוע למחוק זאת מהלוח?

שוב ענה הרבי בקול חד ותקיף: “לא! זה לא היה יום של ישועה וגאולה עבור יהודים!” (והיו עוד כמה ביטויים שאינני זוכר כעת).

האחים שולזינגר לא הסתפקו בכך, ואפילו הגביהו את קולותיהם (כך סיפרו לי בעצמם), וניסו “להפציר” ברבי, אשר גם אם לא הייתה זו ישועה ממש לעם היהודי, הרי זהו לכל הפחות בוודאי יום חגיגי, סמל להצלתם של יהודים רבים וכדומה.

נראה לי, שכאן גם הרבי הגביה את קולו -סיפרו לי תלמידי הישיבה שישבו אז בזרל הקטן לא רחוק מחדר היחידות, אשר במשך כל הזמן נשמעו קולותיהם של האחים, אך לפתע החל גם הרבי לדבר בקול רם. וכך אמר להם, כפי שסיפרו לי:

- “לא רק שאין זו אתחלתא דגאולה; ולא רק שאין זה יום-טוב ויום ישועה עבור יהודים וכו’ - אלא בכך עיכבו את הגאולה למשך כך וכך עשרות שנים!”

אחד מהאחים זכר מספר שנים מסויים אותו נקב הרבי, וגם זה בהסתייגות ש”נדמה לו”, האח השני זכר מספר אחר וגם זה בספק, באופן כללי עשה רושם כי פרט זה לא השתמר בזכרונם במדוייק (אולי גם מגודל ההתרגשות).

(וגם לי, ממרחק השנים קשה לציין את ששמעתי מהם, אך כמדומני שהמספר היה ארבעים-חמישים שנה).

רק אז החלו האחים שולזינגר לקלוט מעט, עד כמה מופרכת אצל הרבי השיטה הציונית - ועוד ב”קנאות הגדולה מזו של סטמר” - ובה בשעה, באיזו מידה שלא תיאמן היה יקר אצל הרבי כל יהודי, אפילו כזה האוחז “לבינתיים” משיטה זו.

עובדה שניה, אף היא ממקור נאמן, ובה משתקפת התנגדותו החריפה של הרבי לציון ה’ באייר כ”אתחלתא דגאולה” - שייכת לתקופה מאוחרת יותר.

הגאון האדיר ר’ חיים צימרמן ע”ה, מה”עילויים” המפורסמים בדור האחרון, היה כידוע יוצא ובא אצל הרבי - הן בהתוועדויות, הן ביחידות והן בקשרי מכתבים - והפליא עד מאוד את גאונותו ולמדנותו של הרבי. ר’ חיים לא רק שלא השתייך בעצמו לעדת החסידים, הוא אף התברך במנה גדושה של תסמונת ה”ווילדער גאון” המבטל בהינף יד גדולים וטובים ולא נושא פנים לאיש.

באותה תקופה עדיין לא הוכרעה סוגיית מיקומו של “קו-התאריך” ההלכתי (אותו קו מצפון לדרום כדור הארץ, אשר באופן שרירותי מצידו האחד יהיה יום ראשון בבוקר, ומצידו השני בוקרו של יום שני, וכך בכל יום מימות השבוע). קביעה מדוייקת זו, הכרחית לשמירת השבת והמועדים במקומות שונים ולעוד שורה של נושאים הלכתיים. גדולי התורה שישבו על המדוכה הגיעו לשיטות שונות, וכדרכה של תורה החלו להופיע בדפוס ספרים, זה בונה וזה סותר, כדי להגיע להכרעה בנושא סבוך זה [אגב: גם הרבי “התערב” בענין זה, והביע את דעתו ביחס לכמה נקודות, ובעיקר בקשר לסוגיית ספירת העומר לעובר קו התאריך].

ר’ חיים צימרמן הוציא אז לאור עלון תורני (כמדומני בשם “הכרם”), ובו פירסם את שיטתו בסוגיית “קו התאריך”. לאחר מכן אף הוציא ספר עב כרס בשם “אגן הסהר”על נושא זה.

גם המחבר של “תורה שלימה”, הגאון הרב מנחם כשר, כתב על נושא קו התאריך. אלא שהוא לא הסכים עם דעתו של הרב צימרמן -דבר לא נורא כשלעצמו -אלא שכל צורת הדיון בשיטתו הייתה רק אגב-אורחא, בלי להזכיר את שמו של ר’ חיים, ופטר שיטה זו בצורה מאוד לא רצינית.

יותר מזה לא היה צריך. ר’ חיים נכנס בכל עוצמת חריפותו השכלית והרגשית כדי לענות לרב כשר “מנה אחת אפים” ולעשות משיטתו עפר ואפר; כשהוא לא נמנע מביטויי זלזול, חריגים אף ביחס לרגיל אצלו.

כאשר הדפיס ר’ חיים את ספרו האמור “אגן הסהר” (שריכז את שיטתו בנושא), הזדרז להביא “ספר ביכורים”לרבי (זכורני שהוא הדפיס מספר עותקים מצומצם ביותר מהספר). הרבי קיבל אותו בסבר פנים יפות, דיפדף בספר, ואמר, שהוא ערך חיבור אשר רק יחידים יהיו מסוגלים להבין את תוכנו (מאוחר יותר זכה הרב צימרמן גם לקבל מהרבי מכתב ארוך עם הערות על נושאים שונים בספר).

עם צאתו מחדר היחידות סיפר ר’ חיים, שהרבי העיר לו בעדינות מירבית, הלמאי השתמש בלשון כה חריפה ויוצאת דופן נגד מחבר מסויים (הוא הרב כשר). “הרי אין זו דרכו של תלמיד חכם אחד להשתמש בלשון שכזו כנגד תלמיד חכם אחר”, טען הרבי. “אלא מאי” - המשיך הרבי ואמר בחיוך - “הא גופא, אולי רצית באמת להוכיח שהלה איננו תלמיד חכם (והרבי פתאום התעטף ברצינות מאויימת) - היית צריך להוכיח זאת בכך שתפרוך את שיטתו אודות ‘הכוס החמישי’”... והרבי המשיך לדבר במרירות גדולה אודות ענין “הכוס החמישי”.

- זמן לא רב לפני כן, פירסם הרב כשר קונטרס בשם “כוס חמישי”. בקונטרס זה הביא המחבר דעות שונות, מקורות ומנהגים בנוגע ל”כוס החמישי”של ליל הסדר, הידועה כ”כוסו של אליהו”. לפי דעות רבות קשורה כוס זו עם הגאולה העתידה; אך לדעת כמה מגדולי ישראל, יש לשתות כוס זו אף בזמן הזה. מחבר הקונטרס מגיע למסקנה, אשר להיות והאירועים בארץ-ישראל מצביעים על כך שהגענו ל”אתחלתא דגאולה”, הרי שכעת לכל הדעות יש לשתות את הכוס החמישי...

דבר זה כה ציער את הרבי, שדיבר על כך במרירות עצומה הן עם ר’ חיים צימרמן והן עם אישים נוספים (כפי ששמעתי). הרבי אף התבטא בצורה מרחיקת לכת - מדוע אף אחד אינו יוצא חוצץ כראוי נגד החידוש של “כוס החמישי”... (!!).

[יש להבהיר כי ה”בעיה” כאן הייתה דווקא משום שכן היה מדובר ב”תלמיד חכם”מובהק ברמתו של הרב כשר. לו היה זה מישהו אחר, ניחא, אך הרב כשר היה מגאוני הדור, ובספרי הרבי מופיעים אלפי ציונים לספריו “תורה שלימה”ו”מפענח צפונות”. דווקא על רקע זה מובן צערו העמוק של הרבי, כיצד נעטף רעיון עוועים זה באיצטלא למדנית, ומפיל חללים רבים].

דומני, שסיפור זה מציג בצורה ברורה ביותר את נקודת-המבט של הרבי על “אתחלתא דגאולה”.

אלא שצריכים מעט שכל, טיפה הבנה, כדי להבחין בין ענין לענין. כשם שצריך להציב קו ברור המבדיל בין שלילה מוחלטת של הציונות מזה ובין המצוה הגדולה של אהבת ישראל והקירוב שצריך להראות לכל יהודי, אף המכנה עצמו “ציוני” - כך אסור בשום אופן לחשוב, שדבריו של הרבי בשנים האחרונות אודות הגאולה הקרובה, יש בהם שמץ של שייכות לרעיון הציוני של “אתחלתא דגאולה”, דבר שאף עיכב את הגאולה! אדרבה, הרבי בישר לנו שכבר עבר ב”ה הזמן בו הגאולה נדחתה, והגיע זמן גאולתנו