עריכת הדף "בישול ישראל"

{{בעבודה}}
{{לעריכה}}
דבר שבושל על ידי יהודי עבר "'''בישול ישראל'''" ודבר שבושל על ידי גוי ללא התערבות של יהודי עבר "'''בישול נכרי'''" (או "'''בישולי עכו"ם'''"). חכמים גזרו שאסור לאכול כל תבשיל חשוב העולה על שולחן מלכים שבושל על ידי גוי, כאשר פעולת הבישול הייתה על ידי אש.

דיני גזירת "בישול נכרי" מובאים ביורה דעה סימן קיב.

==האיסור==
חכמים גזרו על בישוליהם של הגויים שיהיו אסורים באכילה. בתחילה הגמרא חשבה שמדובר על איסור דאורייתא, ובסוף הסיקה שזה מדרבן עם "אסמכתא" מן התורה, מהפסוק "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי, ומים בכסף תתן לי ושתיתי"{{הערה|דברים ב, כח.}}, שכמו שמים לא השתנו מברייתן על ידי האור, כך גם אוכל שלא נשתנה על ידי האור{{הערה|ע"ז לז, ב.}}.
===טעם האיסור===
טעם האיסור הוא משום [[חתונה|חתנות]], שלא יבואו להתחתן עם גויים. ומכיוון שהייתה עולה מחשבה בגמרא שהאיסור הינו מה[[תורה]], רבנו תם למד שזוהי גזירה קדומה יותר מאשר גזירת הפת. כמו כן, בישול ואפיה אינם דבר אחד{{הערה|ע"פ הגמ' בביצה טו, ב.}}, שיוכללו בגזירה אחת. לכן כאשר ביטלו את גזירת הפת, לא ביטלו את גזירת הבישול{{הערה|ע"ז שם ד"ה והשלקות.}}. בנוסף לכך, [[רש"י]] כתב שהטעם הוא, בכדי שלא יתרגל לאכול אצל הגוי, שייתכן שהגוי ימסור לו דבר האסור להאכילה חלילה{{הערה|ד"ה מדרבנן – שם לו, א.}}. אך עיקר הטעם הוא, משום חתנות{{הערה|ט"ז ס"ק א.}}.

==גדריו==
האיסור חל בכל דבר שאינו נאכל "חי" - כפי שהוא, וגם באם עולה על שולחן מלכים בכדי ללפת בו את הפת או כפרפרת (כיוון שעיקר הטעם הוא משום חתנות, לכן הוא חל רק בדברים חשובים{{הערה|ט"ז ס"ק א.}}). ובאם גוי בישלו, אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור, משום בישולי עכו"ם{{הערה|ס"א.}}.

כמו כן, הש"ך מביא, שישנם הפוסקים כדעת ה[[רמב"ם]], שהאיסור הוא גם אם לא נשתנה מברייתו על ידי האש. עם זאת, נראה שהעיקר הוא כדעת רש"י והר"ן – שהאיסור הוא רק כאשר נשתנה. וכן דעת הפוסקים היא – שאין חילוק ביניהם{{הערה|ש"ך ס"ק א.}}.

פרי שנאכל בהיותו חי, אף שגוי בישלו עד שנעשה תבשיל, מותר לאכלו. בנוסף, אין חשש לכלי הגוי, שמא בישל בהם דבר אסור, כי סתם כליו אינם בני יומן{{דרושה הבהרה}}{{הערה|רמ"א בס"ב. וראה לקמן בסי' קכ"ב.}}.

כמו כן, באם אדם עירב דבר שיכול להאכל חי עם דבר שאינו יכול להאכל, ובישלם הגוי ביחד – תלוי מי העיקר: אם הנאכל חי – זה יהיה מותר, ואם שאינו נאכל – זה יהיה אסור{{הערה|ס"ב.}}.

אם הדבר נאכל כמות שהוא על ידי הדחק, פסק המחבר שהוא אסור, אך יש המתירים{{הערה|סי"ב.}}.

===אופן הבישול===
אם הגוי מלח או עישן את המאכל, אין בעיה במאכל. כיוון שלא אומרים מלוח הוא כרותח בגזירה זו, וכן מעושן אינו כמבושל{{הערה|סי"ג.}}.

וכן כבוש לא נחשב כמבושל, כיוון שצריך להיות דווקא בישול של אש{{הערה|רמ"א בסי"ג.}}.

הש"ך כותב: שלפי הבית יוסף והדרכי משה, עישון נחשב כנאכל על ידי הדחק. וה'איסור והיתר' כותב שזה שווה בכל העניינים למליחה{{הערה|ש"ך ס"ק יח.}}.

===כוונה===
בשביל שבישלו של הגוי יאסור, הוא צריך להתכוון לבישול. ובאם לאו – זה יהיה מותר. ולכן אם הוא הצית שטח על מנת לפנותו מצמחיה, ובאש נתבשלו חגבים (שהוא מכירם שמותרים) – הם יהיו מותרים.

דין דומה לזה יהיה באם הוא חרך את ראש הבהמה על מנת להסיר את השיער, ונתבשל מזה. ואפילו ראשי האוזניים שהן רכות וממהרות להתבשל, יהיו מותרות. דמכיוון שכוונתו היא על העברת השיער – מותר{{הערה|ס"ה.}}.

באם הסיק תנור על מנת לייבש כלי, והיה בתנור בשר והוא לא ידע ממנו – מותר{{הערה|טור.}}. ובאם הוא ידע שיש בשר בתוך התנור, אפילו שמטרת ההיסק הייתה בשביל הכלי, חוששים שמא הוא התכוון גם אליו – ואסור{{הערה|ט"ז ס"ק ה מהטור.}}.

ובאם הסיק על מנת לבשל דבר אחר, גם אם לא ידע מבשר זה, כיוון שההיסק היה לצורך בישול – זה אסור{{הערה|ס"ה.}}.

==מתי ההשתתפות מועילה==
===הסקת האש===
המחבר פוסק: שהבערת התנור מועילה רק בפת, אבל בבישול – אם היהודי לא הניח את הסיר על האש זה נחשב לבישול עכו"ם. (והטעם, כיוון שבפת צריךלהיוציא את הגחלים מהתנור, וניכר; מה שאין כן בבישול – שמסיקו והולך במשך הזמן, ולא ניכר המעשה{{הערה|ט"ז ס"ק ז.}}){{הערה|ס"ז.}}.

אבל הרמ"א חולק עליו, ואומר: שהדין הוא שהבערה וחיתוי מועילים גם בבישול, ואפילו אם חתה (בכוונה להגדיל את האש{{הערה|ש"ך ס"ק י.}}, אבל) בלא כוונה לבשל (באופן שזה משפיע על הבישול{{הערה|ש"ך ס"ק ט.}}) – זה מועיל{{הערה|ס"ז.}}. ואפילו אם רק ניפח את האש בפה – מועיל{{הערה|ט"ז ס"ק ח בשם דרכי משה.}}. וכמו כן אם השליך קיסם לאש – זה מועיל{{הערה|ש"ך ס"ק יא ממשמעות דברי הרמ"א.}}.

ומוסיף הרמ"א: שיש אומרים, שגם באם הגוי מעביר אש מאש קיימת של יהודי – זה מותר{{הערה|ס"ז.}}.

הט"ז פוסק שיש לסמוך על דברי הרמ"א רק בבית של יהודי (כיוון שמצטרפת שיטתו של ר' אברהם – שאין גזירה על בישול עכו"ם בבית ישראל. אבל בבית הגוי, זה לא עוזר וצריך להניח את הסיר עצמו על האש{{הערה|ט"ז ס"ק ו.}}.

===היפוך והגסה===
באם יהודי היה שותף בבישול – שגוי הניח את הקדירה או את הבשר על האש והיהודי הפך והגיס, או שהיהודי הגיס, אך הגוי השלים את הבישול – מותר. ומוסיף הרמ"א: שזה אפילו אם לא היה מתבשל בלא סיועו של הגוי{{הערה|ס"ו.}}.

הט"ז מקשה על דין זה של הרמ"א, כיוון שבגמרא משמע בפירוש שצריך שהבשר יוכל להתבשל גם בלא הגוי, אלא שפעולתו של הגוי זירזה את תהליך הבישול. ומסיק (כנ"ל) שיש להקל רק בבית ישראל{{הערה|ט"ז ס"ק ו.}}.

והש"ך כותב: שאף שאכן זה לא הוזכר בגמרא, אך כיוון שב'חילופי מנהגים' כתוב שבבבל היו מתירים בפת, ואנו נוהגים כך, הרי הוא הדין לגבי בישול (כיוון שזוהי אותה סברא להקל){{הערה|ש"ך ס"ק ח.}}.

===עקירה וחזרה===
אם היהודי הניח קדירה עם תבשיל על האש, ולאחר מכן הסירה מהאש, ובא גוי והחזירה: אם התבשיל בבישולו הראשון נעשה כמאכל 'בן דרוסאי' (שליש הבישול) – מותר; ואם לאו – אסור{{הערה|ס"ח.}}. כיוון שכל הבישול נעשה בידי גוי ללא פעולת ישראל לזירוזו{{הערה|ש"ך ס"ק יג.}}.

הט"ז כתב: שדין זה הוא גם כאשר הגוי הסיר את הקדירה והחזירה, כיוון שבסילוק התבטל המעשה הקודם (ואין לסמוך על האומר שבדיעבד אפשר להקל){{הערה|ט"ז ס"ק ט.}}. והב"ח הקשה על דבר זה, וחולק וסובר שאין לאסור. וכתב הש"ך: שאף שיש מה להשיב על דבריו, מכל מקום זה לא משנה, כיוון שכאן אפילו אם זרק קיסם לאש זה מועיל{{הערה|ש"ך ס"ק יב.}}.

אם יהודי הניח את הקדירה על האש והוא הלך משם, והניח גוי שישמור את התבשיל (באופן שאין לחשוש שהחליפו באחר{{הערה|ש"ך ס"ק טו.}}), והגוי הפך בתבשיל; ולא ידוע אם הוא הגיע ל'בן דרוסאי' קודם לכך או לא – מותר, כיוון שזהו ספק דרבנן, ומקילים. וכן גם בכל ספק בבישולי עכו"ם (באם יהודי חתה באש או לא{{הערה|ט"ז ס"ק יא.}}) וכיוצא בזה – מותר{{הערה|סי"א.}}.

===סיום הבישול===
באם גוי החל לבשל, ולאחר שהמאכל הגיע למאכל 'בן דרוסאי' היהודי הגיע והשלים את הבישול (שחתה או שהגיס):

לדעת המחבר יש לאסור, אלא אם כן הוא ערב שבת או יום־טוב, או אם יש בזה הפסד מרובה{{הערה|ס"ט.}}.

אבל הרמ"א חולק עליו, ומביא שיש הסכמה של רוב הפוסקים (גם כאלו שבדרך כלל מחמירים{{הערה|דרכי משה ח.}}) – שזה מותר, (כיוון שאומרים 'בן דרוסאי' רק לקולא ולא לחומרא{{הערה|ט"ז ס"ק י.}}); וכן נוהגים{{הערה|רמ"א בס"ט. ש"ך ס"ק יד.}}.

===גחלים עוממות===
אם יהודי הניח בשר על גבי גחלים עוממות, שהוא לא היה מתבשל עליהן, ובא גוי וליבה ובישל – אסור{{הערה|ס"י.}}.

הש"ך כותב: שלדעת הרמ"א{{הערה|בס"ו.}} זה יהיה מותר, כיוון שמתירים "אפילו לא היה מתבשל בלא סיוע הגוי". וטעמם הוא – כיוון שמדמים את זה לזריקת קיסם לאש. אבל הש"ך בעצמו סובר – שזה לא דומה לזריקת קיסם, כיוון ששם האש שנוצרה מועילה בפועל לבישול, אבל הגחלים מצד עצמם לא יסייעו לו{{הערה|ש"ך ס"ק ח.}}.

==שפחות בבית ישראל==
===קנויות למעשה ידיהן===
אם יש לו שפחה שהוא קנה למעשי ידיה (ועל כן הוא גם מוזהר על מעשיה בשבת) – המחבר מביא שיש מי שמתיר, ויש מי שאוסר אפילו בדיעבד. אך הרמ"א כותב: ש(אף שאין לעשות זאת לכתחילה,) יש לסמוך על דברי המתירים, וטעם הדבר הוא – מכיוון שבוודאי מישהו מבני הבית יחתה מעט בגחלים{{הערה|ס"ד. ט"ז ס"ק ג. ש"ך ס"ק ז.}}.

וחתיה זו (כנ"ל) אינה צריכה להיות בכוונה לבשל, אך היא צריכה להיות מועילה – שתשפיע על הבישול{{הערה|ט"ז ס"ק ד.}}.

===שכורה לזמן===
אבל אם השפחה רק מושכרת למשך זמן קצוב (ושמירת השבת שלה אינה עליו), לכאורה יהיה אסור. אבל מלשון הרמ"א משמע שעיקר הטעם להתירה הוא – שוודאי מישהו יחתה, ואם כן זה רלוונטי גם לגבי מקרה זה{{הערה|ט"ז ס"ק ג. ש"ך ס"ק ז.}}. 

===טעם לקולא===
מכיוון שהאיסור הוא מפני קירבה לגויים, וזה רק כאשר הוא עושה לו טובה מרצונו; אבל אם הוא עושה זאת בעל כרחו, כמו אצלנו – שהם עובדים גם אם הם לא רוצים לעבוד – בזה אין קירוב הדעת.

אולם לא סומכים על כך, ונוהגים איסור גם בדיעבד{{הערה|ש"ך ס"ק ז. וכ"ה בתשובת הרשב"א.}}.

==באיזה מאכלים יש בעיה==
*קרביים, קורקבן ובני מעיים, אפילו שנאמר עליהם ש"אוכליהון לאו בר אינש", בכל זאת הם אסורים{{הערה|ש"ך ס"ק ב.}}.
*כמהין ופטריות – נחשבים כעולים על שולחן מלכים משום פרפראות, ואסור{{הערה|ש"ך ס"ק ב.}}.
*אפונים וארבעס קלוים – מותר לאוכלם, כיוון שאינם עולים על שולחן מלכים (וזאת בתנאי שלא היה חלב על בקלייתם){{הערה|רמ"א בס"ב.}}.
*פובידל"א – ריבת פירות – מותר, כיוון שאוכלים את הפירות חיים{{הערה|רמ"א בס"ב.}}.
*אגוזים שלימים (שטעכל נוסן) – נהגו היתר בק"ק קראקא, כיוון שאינם עולים על שולחן מלכים{{הערה|ש"ך ס"ק ג.}}.
*חבושים וערמונים (קעסטין) – ה'איסור והיתר' כותב שהם נאכלים חיים רק בדוחק, ולכן יש בהם משום בישול עכו"ם. אבל הש"ך כותב, שבמדינות אלו רוב אכילתם היא חיים, ולכן זה לא נראה{{הערה|ש"ך ס"ק יז.}}.
*ביצים – אפילו שאפשר לגומעה חיה, אם בישלה גוי – אסורה{{הערה|סי"ד.}}, כי זה נחשב אכילה על ידי הדחק{{הערה|ש"ך ס"ק יד.}}.
*תמרים – אם הם מרים קצת, באופן שאפשר לאוכלם על ידי הדחק, אם בישלם גוי (ונמתקו בבישול) – אסורים{{הערה|סט"ו. ש"ך ס"ק יד.}}.
*אגסים ותפוחים – אף שמבשלים אותם הרבה, אך כיוון שנאכלים חיים, ועיקר אכילתם היא חיים – זה מותר{{הערה|ש"ך ס"ק יט.}}.

===ב"עין"===
פאנאד"א – פשטידה שיש בה שומן של דגים, ואפאה גוי, אף אם נהגו להקל בפת עכו"ם, מכיוון שהשומן ב"עין" הוא נאסר בבישול, ואחר כך כשנבלע בפת הוא אוסר אותה (כי הוא ניכר בעין בפת{{הערה|רעק"א.}}).

ובשומן של אווז או בהמה, בדרך כלל אין בעיה, כיוון שכבר התיכו אותו (ואין בישול אחר בישול), אבל אם הוא חי – יש את אותה בעיה{{הערה|ס"ג. ט"ז ס"ק ב. ש"ך ס"ק ה.}}.

[דבר זה ייתכן רק בפשטידה השייכת לגוי לפי כולם, או בשייכת ליהודי, וזרק קיסם לאש לדעת המחבר (שמועיל רק בפת){{הערה|ש"ך ס"ק ו.}}].

וכן הדין גם באם בישל בשר עם ירקות הנאכלים חיים, שהם נאסרים מפני שומן הבשר שנבלע בהם{{הערה|ס"ג.}}.

===דגים קטנים===
הגמרא אומרת{{הערה|ע"ז לח, א.}}: דגים קטנים מלוחים שצלאם גוי – אין בהם משום בישולי עכו"ם. ויש כמה אופנים, באיזה קטנים מדובר:
*שנשארים כל ימיהם קטנים: לפי הב"ח הם עולים על שולחן מלכים{{הערה|ט"ז ס"ק יב. ש"ך ס"ק טז.}}, אבל מכיוון שלאחר שנמלחו הם כבר ראויים לאכילה, זה מותר (כי בישול הגוי לא פעל את כל הכשרת המאכל){{הערה|סי"ב.}}.
*שעתידים לגדול: לפי הב"ח הם כלל לא עולים על שולחן מלכים כל זמן שהם קטנים{{הערה|ט"ז ס"ק יב. ש"ך ס"ק טז.}}. אבל לפי הבית יוסף הם עולים אחר המליחה (ואז אינם אסורים, כנ"ל){{הערה|ט"ז ס"ק יב.}}.
*שהם קצת גדולים: לפי התוספות ושאר הפוסקים, וכן הרש"ל – דגים אלו עולים לפעמים על שולחן מלכים, והיתרם הוא כנ"ל (מכיוון שהם נמלחו); אבל הקטנים ממש (כב' האופנים הקודמים) – לא עולים על שולחן מלכים כלל{{הערה|ט"ז ס"ק יב. ש"ך ס"ק טז.}}.

===דגים גדולים===
דגים גדולים שנמלחו, מכיוון שכך הם נאכלים רק על ידי הדחק, הם נחשבים כאינם מבושלים ואסור. אבל יש מתירים{{הערה|סי"ב.}}.

והיתר זה הוא גם בדגים מעושנים שבישלם{{הערה|ש"ך ס"ק יח.}}.
===בשר מלוח===
בשר שנמלח, אינו נאכל כך, כמו שאינו נאכל בהיותו חי, ולכן אסור אם בישלו גוי{{הערה|רמ"א בסי"ב.}}.

אבל אם שהה במלחו משך זמן, עד שנעשה ראוי לאכילה – זה מותר{{הערה|ט"ז ס"ק יג.}}.

==דין הכלים==
אם בישל גוי תבשיל שיש בו משום בישולי עכו"ם, בכלי מסוים לפנינו (דהיינו, שהשפחה בישלה לצורך עצמה ולא מדובר בבישול לבני הבית, ואז אין רגילות שמישהו יחתה בגחלים{{הערה|ש"ך ס"ק כ.}}) – צריך להכשירו. ויש האומרים שאין צורך.

גם לדברי האומרים שצריך, אם היה זה כלי חרס (שבדרך כלל אי אפשר להכשירו) – מגעילו ג' פעמים, ודי בזה. כיוון שאין לאיסור זה עיקר מן התורה{{הערה|סט"ז.}}.

ואם בדיעבד בישל בהם קודם ההכשר, ויש רוב בתבשיל – מותר, שהרי איסור בישולי עכו"ם בטל ברוב{{הערה|ש"ך ס"ק כא.}}.

==לחולה==
אם היה חולה שהוצרכו לבשל עבורו בשבת על ידי גוי – מותר לו לאכול מהתבשיל. ובמוצאי שבת נחלקו הפוסקים:

הרמ"א פסק: שמותר במוצאי שבת אפילו לבריא, ואין בזה משום בישולי עכו"ם, כיוון שזהו היכר לכך שבדרך כלל זה אסור, ואין לחשוש לחתנות באופן כזה{{הערה|רמ"א בסט"ז.}}.

אבל הט"ז מביא את דברי הרשב"א אשר אומר, שאדרבה, מכיוון שהגוי עושה לנו טובה יש לחשוש יותר לחתנות, ומשווה את זה לנבלה שאסורה לכל, ואם חלה מותר לו; אך כשיבריא – ישוב לאיסורו. ולכן גם כאן – במוצאי שבת זה יהיה אסור גם לחולה{{הערה|ט"ז ס"ק טו.}}.

אדמו"ר הזקן פוסק, שבמוצאי שבת אסור לבריא, משום בישולי עכו"ם. [ומשמע מדבריו{{הערה|ראה בהערות וביאורים (גליון תתקלב עמ' 175 ואילך) שדן בזה, ומוכיח שכן היא דעת אדמו"ר הזקן, ומקורו בדיוק לשון הר"ן (ע"ז ט, א מדפי הרי"ף), שהביא את דעת המתירים, ואומר שאין לנו להתיר גם לבריא.}}:] אבל לחולה עצמו – מותר{{הערה|הל' שבת סי' שיח, ס"ה.}}.

==ראו גם==
*[[כבשים של גויים]]

{{הערות שוליים}}
{{הלכה}}
[[קטגוריה:כשרות]]