עריכת הדף "אש שחורה ולבנה"

בחלק ממדרשי חז"ל נאמר שהתורה ניתנה "אש שחורה על גבי אש לבנה" ובחלקם הפוך - "אש לבנה על גבי אש שחורה".

בתורת החסידות מוסבר שהאופן הראשון הוא [[אותיות (התורה)|אותיות התורה]] הכתובת על גבי ה[[קלף]] (שהוא [[עצם]] התורה) והאופן השני הוא שהאש השחורה היא [[אלוקות]] שאינה שייכת לגילוי והלבנה היא השייכת לגילוי.

בנוסף לשני הביאורים הנ"ל (המבוססים על מדרשי חז"ל), מובא בחסידות הסבר נוסף לשתי "אישים" אלו המבוסס על שני הגוונים שבאש (הכהה הקרוב לפתילה, והלהבה הבהירה): ה[[אור]] הנעשה מ[[עבודת הבירורים]] והאור העצמי של [[נפש אלוקית|הנפש האלוקית]].

== עצם התורה ואותיות התורה==
'''אש שחורה על גבי אש לבנה''' (הלבנה למעלה מהשחורה): דרשו חז"ל{{הערה|בתחילת מדרש תנחומא, ובגמרא שקלים ט"ז ב.}} על הפסוק "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב"{{הערה|שה"ש ה' א'.}} שהתורה ניתנה באש שחורה על גבי אש לבנה.

מסבירה [[תורת החסידות]]{{הערה|ביאו"ז לצ"צ שופטים תתנה"ו ואילך, תתרלב-ג, ועוד.}} שאש לבנה היא [[ספירת החכמה|חכמה]], ואש שחורה - [[ספירת הבינה|בינה]]. דהיינו, עצמיות התורה היא [[מוחין דאבא]] בו שורה [[אור אין סוף]].

ונמשלה בחינה זו ל'''אש לבנה''' כי כשם שהאש מאירה בלי צורה מוגדרת כך בחינה זו היא עצם האור ולא מלובשת בשום בחינה והמשכה פרטית. אבל '''אש שחורה''' היא בחינת בינה, והם אותיות ו[[לבוש]]ים המעלימים קצת על עצם האור, ומאפשרות התגלות בחינות פרטיות שאותם יכולים הנבראים לקבל.

וכך הוא גם בגשמיות: התורה הנגלית לנו כתובה בדיו שחור על גבי קלף לבן. הקלף הוא עצם התורה והדיו מעלים קצת על חלקים ממנו. לקלף בלי דיו אין שום הבנה, כל ההבנה במה שכתוב בקלף היא רק על ידי האותיות. אך מצד שני לאותיות עצמן אין שום קיום בלי הקלף – כל מציאותן היא רק מה שהן מעלימות על הקלף (ועל ידי זה מגלות את מה שניתן לגלות).

והמשל לזה הוא משכל ו[[מחשבה]]: בעצם השכל אין לאדם שום השגה, כל ההשגה, ההבנה והתפיסה באות רק על ידי אותיות המחשבה – כדי להבין עניין שכלי מסויים צריך האדם לדבק את עצמו בעיניין זה עד שמצליח להלביש ולהגביל אותו באותיות המחשבה – רק אז הוא יכול לתפוס בו ולהבינו (מה ששייך לרדת לאותיות ולהבין).

==האלוקות שאינה שייכת לגילוי, וזו השייכת לגילוי==
'''אש שחורה שלמעלה מאש לבנה''' על פי ביאור זה{{הערה|אוה"ת חוקת תת"ז, ויקרא ז'.}} אש שחורה היא דרגת האלוקות שאינה שייכת לגילוי ([[חכמה סתימאה]]{{הערה|וראה עוד בערך [[כתר]].}}), ולבנה היא האלקות השייכת לגילוי ([[חכמה|חכמה דאצילות]]).

העניין ב[[עבודת השם]]:

מבואר{{הערה|לקו"ת אמור ל"ג ב.}} שה[[מלאכים]] הנקראים [[שרפים]] מקומם ב[[בריאה]], והם עומדים בתשוקה עצומה לאלוקות ומכריזים "[[קדוש קדוש קדוש|קדוש]]". פירוש הכרזה זו הוא שמלאכים אלו נמצאים בתנועה של, [[רצוא]]" - עליה והתכללות למעלה, ואין מהם השפעה למטה – ולכן עבודתם היא "[[חושך]]" – אש שחורה{{הערה|ראה גם בתו"א ד"ה וקבל היהודים (צ"ו ג') בעניין אש היסודית.}}.

לעומתם, המלאכים הנמצאים ב[[יצירה]] (חיוֹת) וב[[עשיה]] ([[אופנים]]) אומרים "[[ברוך כבוד ה' ממקומו|ברוך]]"{{הערה|מלשון "להבריך" את הגפן – להורידה לקרקע, מלשון ברך – הפרק המאפשר לכפוף את הרגל, ומלשון "בריכה" אליה יורדים המים.}} - המשכה והשפעה למטה, ולכן עבודתם מאירה והיא אש לבנה. ועל דרך זה הוא בעבודת האדם: כשהוא עובד עם עצמו הרי זו אש שחורה, וכשעובד עם הזולת הרי היא לבנה.

==אור הבירורים והאור העצמי==
'''נהורא אוכמא ונהורא חוורא:''' בכמה מקומות בחסידות{{הערה|נ"ך ק"ח, וכן בדרמ"צ 32.}}, מקושרים המושגים אש שחורה ולבנה לעניין שלישי – שני הגוונים שבשלהבת הנר. על פי ביאור זה אש שחורה (האש הכהה הקרובה לפתילה) היא עבודת הבירורים (כשהאש האלוקית "תופסת" ומכלה משהו אחר, שאינו אלוקות), ואש הלבנה האור העצמי של הנפש האלוקית{{הערה|אוה"ת חנוכה 638, לך לך ע"ה, נ"ך ק"ח - והוא ע"ד הביאור [[תבנית:עץ תניא/מבט כולל פרקים נ"א-נ"ג|בסוף התניא]] בלשון הינוקא שבזהר הקדוש.}}.

{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:תורת החסידות]]