אש שחורה ולבנה

בחלק ממדרשי חז"ל נאמר שהתורה ניתנה "אש שחורה על גבי אש לבנה" ובחלקם הפוך - "אש לבנה על גבי אש שחורה".

בתורת החסידות מוסבר שהאופן הראשון הוא אותיות התורה הכתובת על גבי הקלף (שהוא עצם התורה) והאופן השני הוא שהאש השחורה היא אלוקות שאינה שייכת לגילוי והלבנה היא השייכת לגילוי.

בנוסף לשני הביאורים הנ"ל (המבוססים על מדרשי חז"ל), מובא בחסידות הסבר נוסף לשתי "אישים" אלו המבוסס על שני הגוונים שבאש (הכהה הקרוב לפתילה, והלהבה הבהירה): האור הנעשה מעבודת הבירורים והאור העצמי של הנפש האלוקית.

עצם התורה ואותיות התורה

אש שחורה על גבי אש לבנה (הלבנה למעלה מהשחורה): דרשו חז"ל על הפסוק "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" שהתורה ניתנה באש שחורה על גבי אש לבנה.

מסבירה תורת החסידות שאש לבנה היא חכמה, ואש שחורה - בינה. דהיינו, עצמיות התורה היא מוחין דאבא בו שורה אור אין סוף.

ונמשלה בחינה זו לאש לבנה כי כשם שהאש מאירה בלי צורה מוגדרת כך בחינה זו היא עצם האור ולא מלובשת בשום בחינה והמשכה פרטית. אבל אש שחורה היא בחינת בינה, והם אותיות ולבושים המעלימים קצת על עצם האור, ומאפשרות התגלות בחינות פרטיות שאותם יכולים הנבראים לקבל.

וכך הוא גם בגשמיות: התורה הנגלית לנו כתובה בדיו שחור על גבי קלף לבן. הקלף הוא עצם התורה והדיו מעלים קצת על חלקים ממנו. לקלף בלי דיו אין שום הבנה, כל ההבנה במה שכתוב בקלף היא רק על ידי האותיות. אך מצד שני לאותיות עצמן אין שום קיום בלי הקלף – כל מציאותן היא רק מה שהן מעלימות על הקלף (ועל ידי זה מגלות את מה שניתן לגלות).

והמשל לזה הוא משכל ומחשבה: בעצם השכל אין לאדם שום השגה, כל ההשגה, ההבנה והתפיסה באות רק על ידי אותיות המחשבה – כדי להבין עניין שכלי מסויים צריך האדם לדבק את עצמו בעיניין זה עד שמצליח להלביש ולהגביל אותו באותיות המחשבה – רק אז הוא יכול לתפוס בו ולהבינו (מה ששייך לרדת לאותיות ולהבין).

האלוקות שאינה שייכת לגילוי, וזו השייכת לגילוי

אש שחורה שלמעלה מאש לבנה על פי ביאור זה אש שחורה היא דרגת האלוקות שאינה שייכת לגילוי (חכמה סתימאה), ולבנה היא האלקות השייכת לגילוי (חכמה דאצילות).

העניין בעבודת השם:

מבואר שהמלאכים הנקראים שרפים מקומם בבריאה, והם עומדים בתשוקה עצומה לאלוקות ומכריזים "קדוש". פירוש הכרזה זו הוא שמלאכים אלו נמצאים בתנועה של, רצוא" - עליה והתכללות למעלה, ואין מהם השפעה למטה – ולכן עבודתם היא "חושך" – אש שחורה.

לעומתם, המלאכים הנמצאים ביצירה (חיוֹת) ובעשיה (אופנים) אומרים "ברוך" - המשכה והשפעה למטה, ולכן עבודתם מאירה והיא אש לבנה. ועל דרך זה הוא בעבודת האדם: כשהוא עובד עם עצמו הרי זו אש שחורה, וכשעובד עם הזולת הרי היא לבנה.

אור הבירורים והאור העצמי

נהורא אוכמא ונהורא חוורא: בכמה מקומות בחסידות, מקושרים המושגים אש שחורה ולבנה לעניין שלישי – שני הגוונים שבשלהבת הנר. על פי ביאור זה אש שחורה (האש הכהה הקרובה לפתילה) היא עבודת הבירורים (כשהאש האלוקית "תופסת" ומכלה משהו אחר, שאינו אלוקות), ואש הלבנה האור העצמי של הנפש האלוקית.