עריכת הדף "בדיקת חמץ" (פסקה)

=== בדיקת החמץ וביעורו ===

מסופר על [[אדמו"ר הזקן]], שלאחר שובו מביקורו הראשון אצל [[המגיד ממעזריטש]], אצלו למד את [[כוונות]] בדיקת חמץ, האריך מאד בבדיקה כדי להביא את כל הכוונות לפועל בבדיקתו (ובדיקתו נמשכה על כל הלילה, זאת למרות שהיה לו בזמנו רק חדר אחד).

באותו מעמד פירש אדמו"ר הזקן את הטעם לכך שבודקים את החמץ דווקא בי"ד ניסן{{הערה|ראה [[הגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים]].}}: "י"ג ב[[גימטריא]] [[אחד]], והוא ענין ה[[דעת]], בזה אין שייך (צריך{{הערה|בהגש"פ שם מובא תיבה זו בסוגריים ובתוספת סימן שאלה.}}) בדיקה. י"ד הוא ענין ה[[מדות]] (ז' מדות ד[[נפש האלקית]] וד[[נפש הבהמית]]), שם צריך להיות בודקין את החמץ". זאת אומרת: [[חמץ]] מסמל [[ישות]] (לעומת [[מצה]] שמסמל [[ביטול]]). בחלק הדעת שבנפש – בו מציאותו של ה' הוא מוחשי ואמיתי, בוודאי ישנו ביטול, ואין צורך לבדוק אם יש שם חמץ. מה שאין כן במדות, שענינם הוא הרגשת עצמו, שם שייך ישות, ולכן צריך לבדוק שם את החמץ ולבערו, ולכן זמן הבדיקה הוא בי"ד, משום שהז' מדות של נפש האלקית מבררים את הז' מדות של נפש הבהמית{{הערה|שיחת חג הפסח תרח"ץ (ספר השיחות תרצ"ו-ת"ש ע' 265). ראה גם סוף מאמר ד"ה אור לי"ד ה'ש"ת.}}.

בתורת החסידות מבואר, על פי ספרי הקבלה, סדר העבודה של בדיקת חמץ ולאחר מכן ביעורו, בעבודת ה':

על פי הקבלה, עבודת בדיקת חמץ היא לעשות כלי לאור המתגלה בחג הפסח, על ידי ה"בדק" והסרת החיצונים. כמו שדירת המלך חייבת להיות נקיה מכל לכלוך, כך כדי לקבל את האור של פסח ו[[מתן תורה]] שלאחריו חייבת להיות טהרה מכל ישות. כפי שרואים בלימוד תורה, שתלמיד שהוא מלא בישות עצמו לימודו אינו נקלט כראוי (ועליו אמרו "משפך - שמכניס בזו ומוציא בזו", כי אין לו כלי), ודוקא הביטול הוא כלי ללימוד תורה כראוי{{הערה|ד"ה אור לי"ד תרל"א (סה"מ ע' רלה ואילך). תרס"ו (סה"מ תרס"ו-תרס"ז ע' נז). תער"ג (סה"מ ע' רד ואילך). עזר"ת (סה"מ ע' קמב ואילך). תרצ"ד.}}.

אף שהבדיקה והביעור הם ענין אחד - הסרת החמץ (כפי שהוא בפשטות, שעל הבדיקה מברכים "על ביעור חמץ", כיון שהיא התחלת הביעור{{הערה|ראה שו"ע אדה"ז אורח חיים סימן תלב סעיף א.}}), בפרטיות העבודה נחלקת לשתים:

בדיקת חמץ, היא העבודה של [[חשבון נפש]] בפרטי עניניו וה[[מרירות]] על הרע שבו, ועל ידי זה מגיעים לביעור חמץ, שהוא הגילוי מלמעלה של [[אהבה רבה]] ו[[רעותא דליבא]]{{הערה|ד"ה אור לי"ד תער"ג ות"ש שם. וראה באריכות ד"ה זה תרס"ו שם, כיצד העבודה של בדיקת חמץ מביאה לביעור חמץ.}}.

בדיקת חמץ, שבה עדיין יש רע ויש לחפש אחריו ולבערו, היא העבודה שעל פי טעם ודעת, שבה יש רע וצריכים עדיין לכפותו - [[אתכפיא]]. לעומתה, העבודה של ביעור חמץ היא עבודה שלמעלה מטעם ודעת, שבה כבר לא שייך רע - [[אתהפכא]]. לכן עבודת בדיקת חמץ שייכת ליום י"ד - ארבעה עשר, וביעור חמץ שייך ליום הט"ו - חמישה עשר: "ארבעה עשר" אותיות ד"י, "די מחסורו", הוא עבודה שבה ישנו רק מילוי החסרון אך עדיין שייך חסרון; ואילו יום החמישה עשר אותיות י"ה, הוא המשכה שלימה באופן של עשירות, שלא שייך בה חסרון. האור המאיר בארבעה עשר הוא מבחינת [[דעת תחתון]] ולכן שייך עדיין חמץ, והאור בחמישה עשר הוא מבחינת [[דעת עליון]] ולכן לא שייך חמץ. אלא שעל ידי התורה נפעל ביעור החמץ עוד קודם החמישה עשר, כבר ביום ארבעה עשר (שלכן התורה קוראת לארבעה עשר "ביום הראשון" שבו יש להשבית את החמץ), כיון שבכוחה של התורה לפעול כבר בעבודה של אתכפיא את השלימות של אתהפכא{{הערה|ד"ה אור לי"ד עטר"ת (סה"מ ע' שמג ואילך). ת"ש (סה"מ ע' 37 ואילך). וראה שיחת אחרון של פסח תשמ"ה (התוועדויות ח"ג ע' 1810).}}.