עריכת הדף "כוח חוש וכשרון" (פסקה)

==חוש==
החושים שבאדם הם: חוש ה[[ראיה]], חוש ה[[שמיעה]], חוש ה[[ריח]], וחוש ה[[טעם]], וחוש ה[[מישוש]].

בדומה לכוחות, גם החושים הם הארה מהנפש, אך הם אינם מהות הארת הנפש (כמו הכוחות) אלא רק ה[[חיצוניות]] וההתפשטות שלה{{הערה|בחסידות הדבר מכונה בבחינת "הבל" בלבד.}}, והם לא מתגלים באיברים עצמם אלא רק ב'סדקים' שבגוף: [[עיניים]], [[אזניים]], נקבי ה[[אף]] וכו'{{הערה|יש להעיר שאופן התפשטות החושים שונה מחוש אחד למשנהו. לדוגמה, בעוד חוש הראיה יוצא מהעין, הרי שחוש השמיעה הפוך – נכנס לאוזן.}}.

גם ההתגלות שלהם באיברים אלו, אינם באיברים עצמם, אלא באמצעות האיברים. בדומה להתגלות ה[[הבל]] מה[[פה]] בשעת ה[[דיבור]], שההבל לא שייך לדיבור עצמו, והדיבור לא מלובש בהבל, אלא שהוא מתגלה יחד איתו.

===פעולתם===
ההבדל בין כוחות לחושים ניכר גם בפעולתם: בעוד הכוחות פועלים חיות באיברים ומשפיעים אפילו על הזולת{{הערה|כח ה[[שכל]] יכול לפעול (באמצעות הדיבור) לשנות את הבנתו של הזולת, כח האהבה יכול (באמצעות פעולת קירוב) לפעול שינוי ביחס הזולת אליו, וכן הלאה.}}, החושים אינם מחיים את האיברים, וכל שכן שלא פועלים מאומה על הזולת.

===יתרון החושים על הכוחות===
מעלת החושים על הכוחות היא שדוקא בהם מתגלה עצם ה[[תענוג]], שהוא פנימיות הנפש. הטעם לזה הוא, שעל אף שהכוחות נעלים יותר מהחושים, אבל שורש החושים נעוץ בעצם הנפש ממש – הרבה למעלה מהכוחות{{הערה|שהם הארה בלבד.}}, וכפי שמרגיש כל אחד בעצמו, שהתענוג שבראיה "תופס" אותו הרבה יותר מאשר התענוג שבהשכלה.

בזה עצמו ישנן דרגות שונות: על אף גודל ההפלאה בתענוג שבכח ה[[ראיה]]{{הערה|הקשור עם עניין הדביקות, עינייך יונים.}}, התענוג שב[[שמיעה]] יותר גדול ממנו{{הערה|שנכנס ב[[אודנא דליבא]].}}, והתענוג שב[[ריח]] גדול עוד יותר, כפי שרואים במוחש שהוא נוגע ב[[עצם הנפש]], כך שגם כאשר אדם מתעלף, ניתן להעיר אותו באמצעות שנותנים לו להריח דבר מה, והתענוג הכי גדול הוא התענוג שבכח ה[[דיבור]]{{הערה|שהוא [[לבושים|לבוש]] בלבד – עוד פחות מאשר "חוש". ומכאן נובעת ההוראה להשמיע לאוזנו כשלומד ומתפלל, שהדיבור מעורר את התענוג והחשק והשמחה בתפילה ובלימוד.}}.