עריכת הדף "הפטרה לפרשת שמיני" (פסקה)

=== דוד חגור אפוד בד ושמחתו בהבאת הארון ===
בההפטרה מתואר מעמד הבאת ארון ה' לעיר דוד על ידי דוד המלך. טרם כניסתו לעיר, מתואר דוד כ"חָגוּר אֵפוֹד בָּד" – לבוש בעל משמעות רוחנית, המסמל את הכנתו למעמד של השראת שכינה ונבואה. לפי המסורת, משמעות לבישת האפוד היא הכנה לנבואה, וכפי שנאמר "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה'" – מפני שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. מכאן שהשמחה שגילה דוד הייתה ביטוי לגילוי רוחני עמוק ולהתגלות שכינה.

כאשר נכנס דוד לעיר דוד, נאמר "וְדָוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר" – לשון כפולה המדגישה את עומק השמחה שהגיעה עד רגליו, עד כדי תנועה גופנית חיצונית. שמחה זו הייתה חסרת גבולות, למעלה מטעם ודעת, ושיקפה [[ביטול]] עצמי מוחלט מתוך [[דביקות]] בה'.

שמחתו זו של דוד עוררה את מורת רוחה של מיכל בת שאול, אשר ראתה בכך פחיתות כבוד מלכות. בתגובה ענה לה דוד: "לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ", והדגיש כי בחירת ה' בו למלוכה נבעה דווקא מעבודתו הרוחנית ב[[קבלת עול]] ובביטול עצמי – שלא כעבודת שאול שהייתה על פי טעם ודעת. כי שלמות העבודה היא כאשר היא נובעת מ[[מסירות נפש]] למעלה מהשכל, ומשום כך זכה דוד למלכות נצחית{{הערה|לקוטי שיחות חלק א' סוף שיחת פ' שמיני.}}.

{{ערך מורחב|שמחה}}
ה[[רמב"ם]] מביא{{הערה|סוף הלכות לולב.}} "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא . . וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'". 

הרבי עורר ודיבר על כך רבות. 
{{ערך מורחב|שריקה}}
וכמו כן ביאר את הנהגתו שבעת ההתוועדות וניגוני שמחה לשרוק, ולהורות לאחרים לשרוק{{הערה|ראה שיחת פורים תשל"ו.}}.