עריכת הדף "מי תמציות" (פסקה)

==החילוק בין מי תמציות למעיין==
הצמח צדק מוסיף ומקשה, למה לא יהיו למים כאלו דין של "מי מעיין", הרי כל מי המעיינות באים בעצם מהנהרטות, וכמו שפירש [[רש"י]] בקוהלת{{הערה|פרק א'}} על הפסוק {{ציטוטון|כל הנחלים הולכים אל הים... אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת}}: {{ציטוטון|והנחלים הולכים במחילות תחת ההרים מהאוקיינוס וחוזרים ונובעים וזהו אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים}}. רואים אנו, שאף מי הים, כאשר הם שהולכים במחילות תחת ההרים וחוזרים ונובעים, הם מקבלים דין של "מים חיים", למרות שמי הים עצמו אין להם דין של מים חיים לכל הדיעות, ולפי רבי מאיר ורבי יהודה דינם כמי מקווה. וכך גם כותב האבן עזרא שם: {{ציטוטון|ומימי המעיינים מהגשם וכל הנחלים יצאו מהמעיינים הלא תראה כי בשנת בצורת ייבשו רוב המעיינים וכתוב ויבש הנחל כי לא היה גשם בארץ{{הערה|מלכים א' פרק יז" פסוק ז'.}}}}.
===מהירות המים===
כדי לתרץ הקושיא, מציע הצמח צדק את החילוק הבא: מי תמציות הם מים שאינם באים בשטף, אך מי מעיין הם מי נהר שעברו סינון טבעי דרך מעברם בזרם דרך העפר שהוא למעשה מסנן טבעי. חילוק זה כתוב כבר בחידושי המהרי"ט{{הערה|חלק י"ד סימן י"ח.}}: {{ציטוטון|כל באר שאינה מושכת ומוציאה מים חיים אלא שהכותלים בוצצים מעט מכאן ומעט מכאן אין להם דין מעיין שיהיה מטהר אלא דין מי תמציות, ותניא בתוספתא דפ"ק החופר בצד הים כו', הרי לד שאף על פי שמתמצה מן הים ומן הנהר נקראים מי תמציות וצריך שיהיה בהם מ' סאה, אם לא כשמושך מן המעיין שהדבר נראה שהוא המעיין עצמו}}. נמצא, משמע מדברי מהרי"ט, שמה שאמרו שהחופר בצד הים בצד הנהר הרי הן כמי תמציות, זהו כשמתמצה מן הים או הנהר, שהכתלים של החפירה בוצצים מעט מכאן ומעט מכאן, אבל אם המים באים בתור החפירה בכח וחוזק דינם כמעיין.

אך הצמח צדק אינו מרוצה מהתירוץ, והוא מביא ראיות רבות שגם מעיין שאינו נובע בחוזק אלא מקלח טיפין טיפין נחשב למעיין, מהמובא ב[[מסכת נדרים]] {{ציטוטון|נהרא מכיפיה מיבריך}} - שכל נהר מטפטף ומוציא מים מקרקעיתו ומים אלו נחשבים למי מעיין{{הערה|נדרים מ' ע"א ובר"ן שם.}} הוא מוסיף את העובדה שבאף פוסק לא נמצא חילוק בין באר או מעיין שמימיו שוטפים בזרם או מימיו מנטפין.

===מרחק המים===
מסיבה זו הצמח צדק מציע חילוק אחר: החילוק העיקרי הוא כמה הוא השטח המפסיק בין הנהר לקילוח המים. הסינון הטבעי של מחילות הארץ מועילים לזכך את המים ולהעניק להם חשיבות מי מעיין, רק כאשר הם עברו מרחק רב מהנהר, אך כאשר אדם חופר ליד הנהר ומקלחים שם מים, אין הם עוברים את הסינון הטבעי המתבקש.

הצמח צדק, פוסק כך הלכה למעשה, ומסיים שחילוק זה, מבוסס על דבריו של [[אדמו"ר הזקן]] במאמר עלי באר ענו לה, "ואף שאין למדים מן הדרוש - עם כל זה, הדברים נכונים ומתקבלים". הוא גם מביא ספרי פוסקים{{הערה|שו"ת משכנות יעקב סוף סימן מ"ג}} שכתוב בהם כדבריו. ולמרות שיש האומרים הפוך{{הערה|לבושי שרד סוף הספר סעיף צ"ד.}}, יש לחלק אם החפירה היא בצד הנהר ממש או במרחק מסויים, וכן אם המים מקלחים או רק מטפטפים, ובצירוף שני הסברות יחד הוא םוסק שניתן לסמוך על דבריו על כל פנים לעניין איסור [[מים שאובים]] שהוא איסור מדרבנן.