מי תמציות

מי תמציות הם אחד ממיני המים, בסיווג ההלכתי שבפרק הראשון שבמסכת מקוואות. ישנן ששה דרגות במים, שאינם מים שאובים: מי גבאים (שלוליות מים), מי תמציות, מקווה, מעיין שרובו מים שאובים, מי מוכין (מי מעיין מזוהמים), ומים חים (מי מעיין נקיים שאין בהם כל פגם).

דין המים

מי תמציות הם מי גשמים, שהתהוותם במקום נעשית באופן ישיר על ידי הגשמים. מים אלו נחשבים בדרגה אחת גבוהה יותר מאשר "מי גבאים". מי הגבאים, הם שלוליות המים, ודינם - שהם אינם נהיים טמאים, מכיוון שהם מחוברים לקרקע ועדיין לא נחשבו כמים שאובים, אך אינם מטהרים. לעומת זאת, מי תמציות הם מים שמחוברים לגשם בעודו יורד, או אפילו לאחר ירידת הגשם, כאשר הם עדיין נמצאים באותו מקום עצמו בו הגשם ירד, ולא עברו למקום אחר. כך גם ביצות שהתהוו מחמת הגשם, נחשבים למי תמציות, כל עוד המים שבהם הם המים שהגיעו אליהם על ידי הגשם, ולא ממקומות אחרים.

אופן נוסף של מי תמציות הם, כאשר אדם חופר חפירה ליד נהר או ים, והוא מוצא בה מאגר קטן של מים שמחוברים למקור המים על ידי חלחול בנקבים קטנים. דינם של מים כאלו, כמי תמציות.

טעם הדבר

הסיבה לכך מובא בר"ש ועל פי הסברו של אדמו"ר הצמח צדק, בכך שלמרות שמי הנהר נחשבים להלכה כמי המעיין (כדעת רבי יוסי שחולק על חבריו רבי יהודה ורבי מאיר), אין דינם כמי מעיין גמורים, ואין הם נחשבים למים חיים המטהרים זב ומצורע, מכיוון שיש בהם מי גשמים המעורבים בהם, ומכיוון שכך, נמצא שאין לנהר דין מעיין רגיל, ובתוספת החיסרון בכך שמי הנהר אינם מחוברים אליו בחיבור אמיתי (אלא בנקבים דקים שאינם נחשבים לחיבור) ואינם נמצאים במקום המעיין, אין להם דין מעיין אלא דין מי תמציות.

לעומת זאת - מסביר הצמח צדק, החופר ליד מעיין ומצא שם מים שנובעים מהמעיין, יש על המים דין מי מעיין, מכיוון שמי המעיין הם מים שכל כולם מהמעיין, לפי דעת הראב"ד והרשב"א - מכיוון שלא מצוי שיתווספו עליהם כל כך הרבה מים עד שילכו חוץ למקום המעיין (בשונה מנהר שהוא במקום עמוק, ומתווספים בו הרבה מים והוא מתרחב ביותר), ולפי דעת הרמב"ם מכיוון שהוא זורם ממקורו באדמה ולכן חשיבות שם המעיין מבטל את כל המים הבאים למקום והופך את דינם לדין מי מעיין, אז גם כאשר הם לא במקומם יש להם חשיבות של מעיין, ואין להשוות את ההלכה הזאת לנהר, שכידוע רבים ממימיו הם מי גשמים, ולכן כאשר הם לא במקום המעיין - הנהר, אין להם כלל דיני מעיין, שכן הם לא במקום המעיין וגם אין הם מי מעיין.

החילוק בין מי תמציות למעיין

הצמח צדק מוסיף ומקשה, למה לא יהיו למים כאלו דין של "מי מעיין", הרי כל מי המעיינות באים בעצם מהנהרטות, וכמו שפירש רש"י בקוהלת על הפסוק "כל הנחלים הולכים אל הים... אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת": "והנחלים הולכים במחילות תחת ההרים מהאוקיינוס וחוזרים ונובעים וזהו אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים". רואים אנו, שאף מי הים, כאשר הם שהולכים במחילות תחת ההרים וחוזרים ונובעים, הם מקבלים דין של "מים חיים", למרות שמי הים עצמו אין להם דין של מים חיים לכל הדיעות, ולפי רבי מאיר ורבי יהודה דינם כמי מקווה. וכך גם כותב האבן עזרא שם: "ומימי המעיינים מהגשם וכל הנחלים יצאו מהמעיינים הלא תראה כי בשנת בצורת ייבשו רוב המעיינים וכתוב ויבש הנחל כי לא היה גשם בארץ".

מהירות המים

כדי לתרץ הקושיא, מציע הצמח צדק את החילוק הבא: מי תמציות הם מים שאינם באים בשטף, אך מי מעיין הם מי נהר שעברו סינון טבעי דרך מעברם בזרם דרך העפר שהוא למעשה מסנן טבעי. חילוק זה כתוב כבר בחידושי המהרי"ט: "כל באר שאינה מושכת ומוציאה מים חיים אלא שהכותלים בוצצים מעט מכאן ומעט מכאן אין להם דין מעיין שיהיה מטהר אלא דין מי תמציות, ותניא בתוספתא דפ"ק החופר בצד הים כו', הרי לד שאף על פי שמתמצה מן הים ומן הנהר נקראים מי תמציות וצריך שיהיה בהם מ' סאה, אם לא כשמושך מן המעיין שהדבר נראה שהוא המעיין עצמו". נמצא, משמע מדברי מהרי"ט, שמה שאמרו שהחופר בצד הים בצד הנהר הרי הן כמי תמציות, זהו כשמתמצה מן הים או הנהר, שהכתלים של החפירה בוצצים מעט מכאן ומעט מכאן, אבל אם המים באים בתור החפירה בכח וחוזק דינם כמעיין.

אך הצמח צדק אינו מרוצה מהתירוץ, והוא מביא ראיות רבות שגם מעיין שאינו נובע בחוזק אלא מקלח טיפין טיפין נחשב למעיין, מהמובא במסכת נדרים "נהרא מכיפיה מיבריך" - שכל נהר מטפטף ומוציא מים מקרקעיתו ומים אלו נחשבים למי מעיין הוא מוסיף את העובדה שבאף פוסק לא נמצא חילוק בין באר או מעיין שמימיו שוטפים בזרם או מימיו מנטפין.

מרחק המים

מסיבה זו הצמח צדק מציע חילוק אחר: החילוק העיקרי הוא כמה הוא השטח המפסיק בין הנהר לקילוח המים. הסינון הטבעי של מחילות הארץ מועילים לזכך את המים ולהעניק להם חשיבות מי מעיין, רק כאשר הם עברו מרחק רב מהנהר, אך כאשר אדם חופר ליד הנהר ומקלחים שם מים, אין הם עוברים את הסינון הטבעי המתבקש.

הצמח צדק, פוסק כך הלכה למעשה, ומסיים שחילוק זה, מבוסס על דבריו של אדמו"ר הזקן במאמר עלי באר ענו לה, "ואף שאין למדים מן הדרוש - עם כל זה, הדברים נכונים ומתקבלים". הוא גם מביא ספרי פוסקים שכתוב בהם כדבריו. ולמרות שיש האומרים הפוך, יש לחלק אם החפירה היא בצד הנהר ממש או במרחק מסויים, וכן אם המים מקלחים או רק מטפטפים, ובצירוף שני הסברות יחד הוא םוסק שניתן לסמוך על דבריו על כל פנים לעניין איסור מים שאובים שהוא איסור מדרבנן.

מקורות

• אדמו"ר הצמח צדק, "מי תמציות", צמח צדק על הש"ס, ברוקלין, תשנ"ה, עמודים ק"ע - קע"ב, באתר HebrewBooks