עריכת הדף "מהומות קראון הייטס" (פסקה)

== המהומות ==
במשך ארבעה ימים לאחר התאונה נחשפו יהודי שכונת [[קראון הייטס]] לתקיפות אלימות ולמעשי בריונות מצד בני נוער מקומיים, אליהם הצטרפו רבים מחוץ לשכונה.

שלוש שעות לאחר התאונה פנה צ'ארלס פרייס אל הצעירים השחורים בנאום תוקפני וזועם, שפורסם לאחר מכן ברשת NBC. פרייס טען שאילו אדם שחור היה הגורם לתאונה, המשטרה הייתה עוצרת אותו ולא דוחפת אותו לאמבולנס למען ביטחונו האישי: "אנחנו לא יכולים לסבול את זה יותר. הם הורגים את ילדינו. היהודים משיגים את כל מה שהם רוצים. המשטרה מגינה עליהם. מה אנחנו הולכים לעשות עם זה? האם נמשיך לסבול? עין תחת עין. אם אין צדק אין שלום... בואו ל[[רחוב קינגסטון]] ונמצא שם יהודים".

במהלך המהומות, יהודים נפצעו, חנויות נבזזו, מכוניות ובתים ניזוקו. המתפרעים זיהו בתים יהודיים על ידי ה[[מזוזה|מזוזות]] שעל משקוף דלת הכניסה לבתים. בוזזים צעדו בקראון הייטס ונשאו שלטים ועליהם כתובות אנטישמיות, ושרפו דגלי ישראל. במהלך לוויתו של גאבין הונף שלט: "היטלר לא עשה את העבודה". המתפרעים השליכו לבנים ובקבוקים גם לעבר השוטרים, נורו יריות לעבר שוטרים וניידות משטרה נרגמו והושחתו.

באחד המקרים, חבורה של כעשרים שחורים הקיפה את [[יענקל רוזנבאום]], סטודנט אוסטרלי בן 29, שלמד באותה עת בישיבת [[תומכי תמימים המרכזית]] שב-770, היכתה בו באכזריות וסדקה את גולגלתו. אחד מהם דקר את רוזנבאום שוב ושוב בגבו, והוא נפטר באותו לילה ב[[בית רפואה|בית הרפואה]] קינגס קאונטי.

בהמשך, נקלע לאספסוף הזועם רוכב אופנוע לא-יהודי בן 67 בשם אנתוני גרזיולי, לאחר שתעה בדרכו ונקלע לרחובות השכונה. גרזיולי הוכה ונדקר בכל חלקי גופו ומת במקום. ככל הנראה הטעו זקנו ולבושו השחור את התוקפים, שסברו כי הוא יהודי חסידי. 

תושבת קראון הייטס, קשישה יוצאת אירופה, שמעה את הזעקות הקוראות לפגיעה ביהודים, וסברה שפורעים מאירופה עשו את דרכם אל מעבר לים לבצע פוגרומים ביהודי ניו יורק. מרוב בהלה היא קפצה מחלון ביתה אל מותה, כדי לא ליפול בידי הפורעים.

ביומיים הראשונים, משטרת ניו יורק הגיבה בפאסיביות רבה למהומות.

תושב השכונה, המוזיקאי יצחק ביטון, התחנן בפני השוטרים שילוו אותו הביתה, אך הם סירבו. הוא נלכד בתוך מטר אבנים ובקבוקים ונפצע. לאחר מכן זכה ביטון בתביעה משפטית על סך 200,000 דולר נגד העירייה, משום שהמשטרה, המצוידת באמצעים לפיזור הפגנות, עמדה מן הצד כאשר הותקף על ידי ההמון הזועם.

לאחר הלילה השני של אדישות המשטרה קיבלו כל [[שלוחים|שליחי חב"ד]] ברחבי [[ארצות הברית]] פקס נואש ממנהיגי הקהילה בקראון הייטס: "ראש העיר שלנו לא עושה דבר, המשטרה לא מגנה עלינו, אנא התקשרו לנבחרים שלכם ובקשו שהם יפעילו לחץ להפסקת האלימות". בתוך מספר שעות פנו שליחי התנועה לרוב חברי הקונגרס והסנאט, והמהומה שנוצרה הביאה את הבית הלבן לדרוש ממושל ניו יורק להציב בשכונה כוחות אבטחה גדולים.

המהומות עלו לכותרות בכל רחבי [[ארצות הברית]] וכלי תקשורת מקומיים וארציים גדשו את קראון הייטס. רוב כלי התקשורת בחרו לייחס את ההתפרעויות להתעללות בשחורים על רקע גזעני.

במהלך המהומות היו גם מקרים של אזרחים שבחרו לנסות לעצור את המהומות. קורטיס סליווה, מייסד ומנהיג ארגון המשמר האזרחי 'משמרות המלאכים', הגיע יחד עם אנשי הארגון לקראון הייטס כדי להגן על אנשי השכונה. בתגובה לתמיהת העיתונות השיב סליווה כי באחד מימי ילדותו, כשלמד בבית ספר קתולי בקראון הייטס "היכה בי בריון בחצר בית הספר, כשהוא מנסה לקחת מידי את הכסף שנועד לארוחת הצהריים. בדיוק אז עבר במקום גבר בלבוש חסידי. מבטינו נפגשו, הוא התערב, גרש את התוקף וקנה לי סודה וגלידה. מעולם לא שכחתי את האיש הזה, והנה אני כאן בקראון הייטס כדי להחזיר את החוב".

=== תוצאות המהומות ===
ביום חמישי, לאחר שפלוגה של 200 שוטרים הותקפה ונאלצה לסגת וקבוצות של שחורים צעדו בקראון הייטס בקריאות "מוות ליהודים!", דיבר ראש העיר דייוויד דינקינס בתחת הרדיו בניו יורק והתחנן בפני "הנוער הסוער" שלא לגרום ל"חוסר שקט" נוסף, משום שהרשויות לא יסבלו התפרעויות חוק ואם יהיה צורך יתבצעו מעצרים. 

רק לאחר התערבות הבית הלבן ולאחר שנציגי השכונה פנו למושל ניו יורק בבקשה לגייס את המשמר הלאומי, שמטפל במקרי חירום ובאסונות, אישר ראש העיר למשטרה לפזר אלפי שוטרים ויחידות אופנועים ברחובות השכונה כדי לדכא את המהומות.

תוצאות המהומות היו הרוג אחד ועוד אחת שקפצה אל מותה, 188 תקיפות של יהודים, 152 שוטרים ו-38 אזרחים פצועים, 27 כלי רכב שהושחתו, 225 מקרי גניבה, שריפות ובזיזת חנויות של יהודים, ונזק לרכוש בסך מיליון דולר.

לאור הסערה הציבורית הקים מושל ניו יורק, ב-[[כ"א חשון]] [[תשנ"ג]], ועדת חקירה לבדיקת הטיפול באירועים, בראשות ריצ'רד גירגנטי. דו"ח גירגנטי, שפורסם ב-[[ב' מנחם אב]] [[תשנ"ג]], נערך על ידי למעלה מ-40 עורכי דין וחוקרים, וכלל שני כרכים ו-600 עמודים של מסמכים. הדו"ח הטיל את מירב האחריות על מפכ"ל המשטרה, לי בראון, ועל ראש העיר דיויד דינקינס, ראש העיר השחור הראשון בניו יורק, שנבחר מטעם המפלגה הדמוקרטית.

על פי הדו"ח, דינקינס היסס לפרוס מספר רב של כוחות שיטור כדי לעצור את המהומות משום שהוא נבחר כ'איש שלום'. לדבריו, הוא לא אפשר למשטרה לעצור את המתפרעים מכיוון ש"צריך לאפשר לקהילה לפרוק מתחים". הוא ציין כי הוא לא רצה שהמשטרה תתערב מהר מדי, כדי למנוע הסלמה מצד הפורעים. עם זאת, דינקינס הכחיש לאחר מכן שהוא מנע מן המשטרה להגן על אזרחים בקראון הייטס: "אני אהיה זה שלעולם יואשם על ידי חלק שמנעתי מהמשטרה לפעול, ונתתי לשחורים לתקוף יהודים. זה לא מדויק וזה לא מה שקרה".

מהומות [[קראון הייטס]] היו נושא חשוב במערכת הבחירות ב-[[תשנ"ג]]. רודולף ג'וליאני, לימים ראש העירייה הבא של ניו יורק, כינה את המהומות בקראון הייטס "פוגרום", משום ש"במשך שלושה ימים אנשים נפצעו ונשלחו ל[[בית רפואה|בית הרפואה]], כי הם היו יהודים. אין ספק כי לא נעשה כל מה שצריך על ידי ראשי העיר ניו יורק". התושבים לא שכחו, ובמהלך הבחירות של אותה שנה הביס ג'וליאני את דינקינס בנצחון מוחץ של 53,367 קולות. לאחר בחירתו התנצל ג'וליאני רשמית בשם העיר ניו יורק: "אני מתנצל על אובדן החיים, על הטרגדיה האנושית, על הנזק ועל תפקודה של העיר ניו יורק בפרשה".

הכומר אל שרפטון שליבה את המהומות הועבר ממשרתו והורחק מהאזור.

=== משפטי נלסון ===
באחד המקרים, חבורה של כעשרים שחורים הקיפה את [[יענקל רוזנבאום]], סטודנט אוסטרלי בן 29, שלמד באותה עת בישיבת [[תומכי תמימים המרכזית]] שב-770, היכתה בו באכזריות וסדקה את גולגלתו. למריק נלסון, בן 16, דקר את רוזנבאום שוב ושוב בגבו. רוזנבאום זיהה את נלסון, כאשר שכב גוסס. מאוחר יותר באותו לילה הוא נפטר מפצעיו ב[[בית רפואה|בית הרפואה]] קינגס קאונטי.

נלסון, שבעת מעצרו היה בן 16, הכחיש את אשמת הרצח וזוכה על ידי חבר מושבעים ב-[[תשנ"ב]]. הזיכוי עורר סערה וב-[[תשנ"ז]] נפתח משפט נוסף. מכיוון שלפי החוק האמריקאי אי אפשר לשפוט שנית חשוד ברצח שזוכה, ניצלה התביעה פרצה בחוק והגישה נגד נלסון תביעה מחודשת באשמה שהפר את זכויות האדם של הנרצח. בחודש [[סיון]] [[תשנ"ז]] נמצא נלסון אשם בהפרת זכויותיו של רוזנבאום. אך ערכאה גבוהה ביטלה את האשמה בנימוק שהשופט פעל באופן בולט לאזן את הרכב חבר המושבעים במספר שווה של יהודים ולא-יהודים.

התביעה עירערה והוחלט על משפט שלישי, בו שינה נלסון את עמדתו והודה כי ביצע את הרצח, אך לא משום שרוזנבאום היה יהודי, אלא "הצירוף הנוראי של אלכוהול, נעורים וטרגדיה גרם להתלקחות של אלימות ודחף את למריק נלסון למעשה רצח". הטיעון שהרצח בוצע תחת השפעת אלכוהול ולא בגין זהותו הדתית של הנרצח, נועד לערער את האשמה כי זכויות האזרח של רוזנבאום הופרו. במשפט שהתקיים לפני חבר מושבעים שרובו שחור, הציגה התביעה שוב את ההצהרות של פרקליטי נלסון משני המשפטים הקודמים, שדחו בתוקף את החשד שנלסון רצח את רוזנבאום. חבר המושבעים קבע כי "בליל הרצח היה למריק נלסון חלק מאספסוף זועם. הוא רצה לנקום וחיפש יהודי שעיר לעזאזל". הוא הואשם ונדון ל-10 שנות מאסר, אך מכיוון שכבר ריצה את רוב התקופה שנגזרה עליו, הוא שוחרר ב[[תשס"ד]] ולא סיים את ריצוי העונש.

דו"ח של המדינה משנת [[תשנ"ד]] הסיק כי נראה שרוזנבאום לא היה מת אילו טופל כראוי ב[[בית רפואה|בית הרפואה]]. הצוות הרפואי לא שם לב לפציעה מן הדקירה. משפחת רוזנבאום תבעה את [[בית רפואה|בית הרפואה]] על רשלנות, וזה הורה לעיריית ניו יורק, ש[[בית רפואה|בית הרפואה]] תחת אחריותה, לשלם לה 1.25 מיליון דולר לאחר שהודתה בטעות.