עריכת הדף "אגרת הקודש - סימן כ"ב" (פסקה)

==סיכום==
'''מאהבה מסותרת תוכחה מגולה'''
בתחילת האגרת מתאונן הרבי הזקן שלשוא מטרידים אותו בבקשות גשמיות, כיוון שעל שאלות כאלו יכול רק [[נביא]] לענות.
בהמשכה הוא מלמד זכות (על המבקשים), ומסביר ש[[יסורים]] באים על אדם רק לטובתו (למרק עוונותיו).
ומסיים, שאם האדם יכיר בכך (שהיסורים הם לטובתו, לכפר עוונותיו) יבין את גודל '''חסדי''' ה' (שממרק עוונותיו), וזה עצמו יגלה את אהבת ה' '''ויבטל''' את הדינים.

{{ש}}

'''מגודל טרדותי'''
האגרת "יוצקת" את שני היסודות להצלחה בעבודת ה':{{ש}}
:'''א. רצון חזק''': קודם לעבודת ה' צריך להתחזק ברצון להתגבר על כל מניעה{{הערה|לעבודת ה' יתכנו הפרעות פנימיות (כגון מידות לא טובות, טממטום הלב וכדומה) או חיצונית (כגון קשיי פרנסה, גזירות הגויים וכו').}}. העבודה עצמה היא התבוננות המעוררת את הרגש, אך בלי רצון פשוט והתמסרות עצמית לא יוכל להצליח.

:'''ב. אהבת ישראל''': מאחר ונשמות ישראל כלולות זו מזו, יכולה האלוקות להתגלות רק כשהן מאוחדות{{הערה|אך לא כשיש פירוד, והרי זה כמשל שפירוד איברים (אפילו חיצוניים) משפיע על הלב.}}.