ח' סיוון תשל"ד (תאונה): הבדלים בין גרסאות בדף

[[קובץ:התאונה.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הרכב בו נסעו]]ב'''ז' [[סיון]] בשנת [[תשל”ד]]''' (מוצאי [[אסרו חג]] [[חג השבועות]]), התרחשה תאונה בה נספו ארבעה מטובי [[אנ"ש]].

מכונית עשתה את דרכה מחתונה ב[[ירושלים]] למרכז הארץ, ובה ישבו באותה עת ששה [[חסיד|חסידים]]. לפתע, מסיבה שאינה ברורה, סטתה המכונית מנתיב הנסיעה והתהפכה מספר פעמים לרוחב הכביש. רוב הנוסעים עפו מהרכב, חלקם נפצעו אנושות וחלקם נהרגו במקום. שניים מהנוסעים, ובהם הנהג, נותרו בפנים הרכב ורק ב[[נס]] נפצעו קל.

רגעים אחדים לאחר מכן, הגיע למקום רכב נוסף שחזר מהחתונה. נהג הרכב היה ר’ יוסף פרסיה ע”ה, ועמו ה[[משפיע]] הרב [[דב בעריש רוזנברג]] ע”ה, שניהם תושבי [[שיכון חב”ד לוד]]. באופן טבעי עצרו בצד הדרך כדי להושיט עזרה לנפגעים. כשיצאו החוצה, נחרדו לראות את הרב [[אלימלך קפלן]] ע”ה, רב שכונת חב"ד בלוד, עומד ליד המכונית ההפוכה, והוא זב דם. כשהתקרבו לרכב, נגלה לעיניהם מחזה נורא ואיום: כולם שכבו מדממים, חלקם נאנקו בפצעי המוות וחלקם דממו. לא היה ברור מי מהם כבר הלך לעולמו{{הערת שוליים|הנוסע היחיד במונית שנותר כיום בעלמא דין, לאורך ימים ושנים טובות, הוא הרב יעקב אופן. וזוהי עדותו: {{ציטוטון|רק ב[[השגחה פרטית]] עליתי לאותה מכונית. איני יודע איך נודע לי על הרכב שנסע מלוד לירושלים ובחזרה. הנסיעה חזרה נסיעה לילית שקטה. אני זוכר את דמותו של הרב [[שניאור זלמן גרליק]] יושב ליד הנהג כשהוא מכונס בתוך עצמו. שאר הנוסעים ישבו מאחור. אני שוחחתי עם ר’ ישעיה וייס ע"ה. כברת דרך לאחר שער הגיא, סטה לפתע הרכב בחדות ימינה לכיוון שולי הכביש. הוא התהפך כמה פעמים עד אשר חזר על עומדו. המצב היה נורא ואיום. הרב גרליק כנראה נהרג במקום. פרמדיקים של מד"א שהגיעו למקום לאחר כמה דקות, ניסו להציל את ר’ [[ישעיה וייס]], אולם כעבור זמן קצר השיב את נשמתו לבוראה. נחמה רוזנברג הצעירה, הראתה עוד סימני חיים, אבל היא הייתה במצב אנוש. לפי מצבו של ר' יחיאל היה נראה כי סופו מתקרב. הייתה אפילו מחשבה שהוא אינו בין החיים. מכל מקום, את ר' יחיאל וגיסתו נחמה העלינו לרכבו של ר' יוסף פרסיה שהגיע בנתיים למקום, והוא דהר לבית הרפואה. יחד עמו נסע הרב [[בעריש רוזנברג]]. בגין החשיכה ומצב הפצועים לא הבין ר' בעריש כי הפצועים שהוא נושא עמו ברכב, אינם אלא בתו וחתנו. לדאבון ליבי, כאשר כבר הגענו לבית הרפואה קבעו הרופאים את מותם}}.}}.

האסון התפרסם בכל ריכוזי חב”ד בארץ ישראל ובעולם עד לשעות הבוקר.  

'''ר' [[ישעיה וייס]]''': מסתבר כי אבי הכלה ביקש מהרב ישעיה וייס להביא את הרב גרליק לחתונה בהיותו המסדר קידושין. תקופה ארוכה קודם לכן לא יצא הרב וייס לארועים ולשמחות. גם הפעם סירב לבקשת אבי הכלה, אולם לאחר הפצרות חוזרות ונשנות נענה בחיוב, באומרו לרעייתו כי בנסיעה זו יקיים כמה מצוות: גם ילווה את ה[[רב]], גם ישתתף בשמחת חתן וכלה וגם יסייע לידיד. בעל המכונית, תושב [[שיכון חב"ד בלוד]], ניצל מהתאונה כשהחליט לתת את המכונית לחבר.

'''הרב [[שניאור זלמן גרליק]]''': נהג הרכב ועמו הרב וייס יצאו מלוד בדרכם ל[[כפר חב"ד]] כדי לקחת את הרב גרליק. בכפר הצטרף גם ה[[תמים]] יעקב אופן שלמד בישיבת [[תומכי תמימים כפר חב"ד]]. משום מה הוחלט לפתע לשוב ללוד כדי לקחת את הרב מיילך קפלן. כך נסעו שלושתם לכותל המערבי ומשם לאולם החתונה. בתמונות שצולמו בחתונה נראים השלושה יושבים סביב אותו שולחן.

'''ר' [[יחיאל גולדברג]]''': גם ר' יחיאל גולדברג שנסע ברכב, לא יצא זמן רב קודם לכן לאירועים. אביו נפטר בחודש [[אדר]] שנה קודם לכן, והוא היה בשנת האבל עד סוף חודש אדר. לאחר מכן הגיעו ימי [[ספירת העומר]] בהם אין אירועים, וזו היתה החתונה הראשונה בה השתתף לאחר זמן רב.

'''מרת נחמה רוזנברג''': נחמה רוזנברג, בת כיתתה של הכלה, עבדה באותה שנה כמדריכה בפנימיית [[בית רבקה כפר חב"ד]]. היא היתה עסוקה וטרודה, ורק בימי חופשה בודדים התכוננה לחתונתה. באותו יום מר ונמהר, נסעה ל[[בני ברק]] כדי לרכוש [[פיאה]] לקראת חתונתה. לאחר שחזרה אמרה כי למרות עייפותה הרבה, רצונה להצטרף לנסיעה כדי לשמח את הכלה. בעת החתונה גברה עייפותה, והיא החליטה להקדים ולשוב לביתה. היא שמעה מגיסה ר' יחיאל גולדברג כי ישנה מכונית שיוצאת לכיוון [[לוד]], והיא הצטרפה לנסיעה.  

למחרת בצהריים, ביום ח' בסיון תשל"ד, התקיימה הלוייה רבתית משותפת לכל ארבעת ההרוגים. ההלוויה יצאה מבית הרפואה "שערי צדק" הישן.

כאשר חלפה ההלוויה ליד ביתו של [[הבית ישראל]] מ[[גור]], יצא האדמו"ר מביתו וליוה את הארונות כברת דרך ארוכה.  

 

באותו יום נטמנו ארבעה הארונות בהר הזיתים זה בסמוך לזה.

כבר בשבת לאחר התאונה, י"א ב[[סיון]], הקדיש [[הרבי]] [[שיחה]] שלימה בקשר לתאונה, ובטון כאוב במיוחד אמר שזהו עניין שאינו מובן על פי שכל, ואין להצדיק את [[הקדוש ברוך הוא]]. הרבי הבהיר שדווקא מצד תוקף ה[[אמונה]], והידיעה שרק מהשם יצא הדבר - יש אל מי לבוא בטענות{{הערת שוליים|1=הרבי דיבר בשיחותיו הקדושות מספר פעמים אודות התאונה הנוראה. את דבריו הקדים בדברי [[הרמב"ם]]: "בזמן שתבוא צרה . . ידעו הכל שבגלל מעשיהם כו'". ולכן, "יפחד וידאג ויפשפש במעשיו". עם זאת, הרבי תמה, שישנם ענינים שככל שמחפשים, לא יכולים למצוא ולא יכולים להבין למה אירעו דברים כאלה. וכפי שמצינו ב[[פרשת כי תבוא]], שלאחרי שנימנו ריבוי ענינים בלתי-רצויים, מוסיף הכתוב ענין חדש, גרוע יותר - "והפלה ה' את מכותך"... דבר פלא שאינו מובן בשכל כלל.

הרבי הוסיף בשם [[אדמו"ר הריי"צ]] שאמר פעם לאחד שרצה להסביר את המאורעות של השואה: {{ציטוטון|מ’דארף דעם אויבערשטן ניט פררענטפערן}} [=את [[הקדוש ברוך הוא]] לא צריך להסביר]. צריכים לידע שזהו ענין שאינו מובן על פי שכל, והוא בבחינת "והפלה ה’"... ובמילא אין להצדיק את הקב"ה. ופשוט, שאין זה בסתירה ח"ו לענין האמונה, ואין זה גורם שום חלישות ח"ו בענין האמונה, ואדרבה: מצד תוקף האמונה בה', והידיעה הוודאית שרק מה' יצא הדבר - יש לו אל מי לפנות ולבוא בטענות...}}.

לאלה התמהים איך אפשר להתבטא כן (שאין להצדיק את הקדוש ברוך הוא) - הרבי הביא סימוכין מדברי ה[[גמרא]] במסכת [[יומא]]{{הערת שוליים|יומא סט, ב: "אתא [[משה]] אמר הא-ל הגדול הגבור והנורא, אתא [[ירמיה]] ואמר, נכרים מקרקרין בהיכלו אי' נוראותיו, לא אמר נורא. דניאל אמר, נכרים משתעבדים בבניו אי’ גבורותיו, לא אמר גבור . . היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה . . מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא (מסכים על האמת ושונא את השקר) לפיכך לא כיזבו בו". כלומר, אף ש[[משה רבינו]] אמר "הגבור והנורא", ואנשי כנסת הגדולה (ש"החזירו עטרה ליושנה") "אתו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורותיו . . ואלו הן נוראותיו כו'", מכל מקום, כאשר רואים בעיני בשר מאורע שהוא ההיפך ד"הגבור והנורא", לא היו יכולים לומר "הגבור והנורא", כיון שזהו היפך ממה שרואים הם, ואינם יכולים לומר דבר שהוא היפך האמת - "מתוך . . שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו"...

ועל דרך זה בנדון-דידן - שכאשר רואים מאורע שאינו מובן בשכל כלל (גם לאחרי שמפשפשים בהמעשים כו'), צריכים לומר את האמת (ולא לחפש להצדיק את הקב"ה), שאין הדבר מובן בשכל כלל, אלא זהו באופן ד"והפלה ה'", ובמילא, "שרייט ער"... }}.

לקראת מלאות שלושים יום לתאונה, שלח הרבי מכתבי ניחומין לתושבי כפר חב"ד ושיכון חב"ד בלוד. המכתבים נושאים את התאריך - [[ג' תמוז]]. בתחילת האגרות כותב הרבי: {{ציטוטון|בקשר עם יום השלושים להמאורע המר וכו’ ל"ע ול"ע - מצורף בזה העתק מהמדובר בנידון זה ב[[שבת קודש]] זה}}.

באותם ימים קרא הרבי ל[[חסידים]] להתחזק ב[[מבצעים]] כתגובה למאורעות המצערים שקרו. הכוונה היתה לפיגועים הגדולים שארעו באותם ימים ב[[קרית שמונה]] וב[[מעלות]], בהם נרצחו 39 יהודים, מתוכם 29 ילדים. במכתב זה הבהיר הרבי כי דבריו ב[[שבת]] האחרונה אודות התחזקות במבצעים, חיזוק מוסדות [[תורה]] ו[[אהבת ישראל]] באופן של אהבת חינם, כוונו גם אודות התאונה הנוראה.

הרבי אף הוסיף שמכיון שהחורבן [[בית המקדש]] היה בגלל היפך אהבת חנם, על כן יש להשתדל ולהתחזק בענין אהבת ישראל, עד באופן דאהבת חנם{{הערת שוליים|מקורות: י”א סיון ה’תשל”ד ([[בלתי מוגה]]), ומשיחת שבת פרשת קרח, ב’ תמוז תשל”ד (מוגה), [[תרגום חופשי]] משפת ה[[אידיש]] -בקשר לתאונה.}}

הרבי הוסיף ועורר, שבפרט באותם מקומות בהם אירעו ענינים הבלתי רצויים, יש לעסוק בכל המבצעים - [[מבצע תורה]], [[מבצע תפילין]], [[מבצע מזוזה]], [[מבצע צדקה]], [[מבצע בית מלא ספרים]] - ביתר שאת ויתר עז{{הערת שוליים|שכל המבצעים הרי הם שמירה והצלה, '''ובפרט מבצע תורה''', שלתורה ישנה הרי מעלה מיוחדת, וכמבואר באריכות בתניא (פרק כ"ג) שמצוות הינם "אברין דמלכא" מה-שאין-כן תורה הרי "אורייתא וקוב"ה כולה חד", הרי על-ידי שלומדים תורה, לוקחים את הקב"ה עצמו, ובאמצעות זה הרי השמירה היא עוד ביתר שאת, כמובן.}}.

*[http://www.chabad.info/bm/index.php?magazine=bm_&status=goto_id&id=1306 שבועון בית משיח - סקירה מאת שניאור זלמן ברגר].

[[קטגוריה:אירועים בחסידות]]