חב"דפדיה:תולדות חסידות חב"ד: הבדלים בין גרסאות בדף

ב[[התוועדות]] חג השבועות, הורגשה אצל רבינו הזקן מרירות פנימית עמוקה, הוא היה שרוי בדבקות עצומה, שפתיו רחשו-לחשו ומעיניו זלגו דמעות על לחייו. מהרצינות והמרירות שהיו נסוכות על פניו הקדושות, הבינו כל הנוכחים שהוא לוחש תפילה ומעורר רחמים. כולם הרגישו שהבעש"ט והרב המגיד נמצאים אותה שעה בחדר.

לפתע קם רבנו הזקן ממקום מושכו ואמר בקול בוכים:

הנאספים התרגשו מאד. [[סטערנא (אשת אדמו"ר הזקן)|הרבנית]], וכל בני הבית באו במרוצה, והבהילו את יונה הרופא. בתוך כך נכנס לחדר, הנכד הפעוט בן השנתיים ותשעה חדשים, הרבי ה'[[צמח צדק]]'. כשראה את סבו האהוב שוכב על הרצפה, השליך עצמו עליו בצעקה: סבא, סבא! רבנו הזקן פתח את עיניו הקדושות וראה איך נכדו הפעוט מושיט אליו את ידיו הקטנות וצועק: "סבא, סבא, החזק בידי וקום!" תפס רבנו הזקן בידי נכדו, באומרו: "תן לי את ידך", ומיד קם רבנו הזקן על רגליו ואמר: "זה ינחמנו".

;מסירות נפשה של [[הרבנית דבורה לאה]] בתו של כ"ק אדמו"ר הזקן

בערב ראש השנה אחרי תפלת [[מנחה]], נכנסה הרבנית דבורה לאה לבית המררש של המנין הקטן, בו נכחו בני 'בית רבי' ויחידי סגולה מבין התלמידים שהיו שקועים אותה שעה באמירת [[תהלים]]. הרבנית דבורה לאה נינשה אל [[ארון הקודש]], פתחה את דלתותיו והכריזה:

בליל א' של ראש השנה אחרי התפילה, יצא רבנו הזקן ושאל היכן נמצאת דבורה לאה. כשראה אותה התחיל לומר לה "לשנה... " הוא הספיק לומר רק את המילה "לשנה", והרבנית הבורה לאה קפצה ואמרה לאביה "לשנה טובה תכתב ותחתם, אבא, אל תדבר..." ולא נתנה לו לסיים את ברכתו.

בקשתה האחרונה מאביה היתה, שיחנך וידריך את בנה יחידה. רבנו הזקן הבטיח לה למלא את בקשתה ואמר לה: - "בנך מנחם, נוחם הוא לי, נוחם יהי' לך ונוחם יהי' לישראל".

בת עשרים ושש היתה הרבנית דבורה לאה בהסתלקותה. מנוחתה ככוד בעיר ליוזנא. {{הערת שוליים|שיחות קיץ ה'ש"ת עמ' 39, 64. שיחות תש"א עמ' 146}}