כבשים של גויים: הבדלים בין גרסאות בדף

'''כבשים של גויים''' הם כל סוגי הפירות וירקות שגויים כבשו אותו, כמו קפריסין (קליפתו של פרי ה'צלף', שיש האוכלים אותו חי, ויש השולקים אותו {{הערה|ט"ז ס"ק ח.}}), וקפלוטות (- כרתי, שיש האוכלים אותו חי {{הערה|ט"ז ס"ק ט.}}) וחגבים – מותר לקנות מהם. אך ההיתר הוא כאשר הוא רואה אותם מוציאים את הכבשים מהחבית שבאוצר {{הערה|ס"ח.}}.

אבל אם הוא קונה מהחנות, מתפזורת – אסור, מחשש שיזלף עליו יין {{הערה|ס"ח.}}, ואפילו אם היין ביוקר, יש לחשוש שזילף מעט על מנת להשביח את ריחם (שעבור זה די במעט) {{הערה|ט"ז ס"ק ט.}}.

זיתים שכבשו גויים, אפילו אם הם רכים עד שהגרעין נשמט מהם – זה מותר; אך זה יהיה אסור באם הגוי חתכו עם סכין שלהם {{הערה|ס"ח.}} לאחר שנכבשו, שאז הם נעשו חריפים {{הערה|ש"ך ס"ק יב.}}, דמכיוון שהם (הזיתים) חריפים – הם בלעו מהסכין {{הערה|רמ"א בס"ח.}}.

אבל בנוגע לכלי – אין חוששים, אם המים הם רוב ביחס לזיתים {{הערה|ש"ך ס"ק יג.}}, כיוון שהמים ששם בכלי ביטלו את החריפות (לגבי הכלי) {{הערה|רמ"א בס"ח.}}.

וכן כל הכבשים שהם לא נוהגים לשים בהם יין או חומץ, וכן טרית – חתיכות מדג גדול (הנקרא טונינ"ר בלע"ז) – שאינה טרופה (דהיינו, חתיכות דג שבראש ובשדרה שלהם ניכר שזהו דג טהור {{הערה|ש"ך ס"ק יד.}}) וכן ציר של דגים שיש בו 'כולכית' (מין שרץ שגדל רק באם אין מין דג טמא), וכן עלה של חילתית (שלא נחתך בסכין) – מותרים {{הערה|ס"ט.}}.

קורט של חילתית – אסור {{הערה|ס"ט.}}, מכיוון שהוא מאוד חריף, והחריפות שלו גורמת לשומן שבסכין להשתבח, והוא נאסר (אף אם הוא אינו בן יומו) {{הערה|ט"ז ס"ק יא. ש"ך ס"ק טו.}}.

טרית טרופה (היינו, כשלא ניכר האם זהו דג טהור); וכן תערובת דגים קטנים, שאי אפשר להפריד ביניהם, מכיוון שהדגים הטהורים שבהם ("חילק"), אין להם בקטנותם קשקשים, ולכן אינם ניכרים {{הערה|ש"ך ס"ק טז.}} – אסורים {{הערה|ס"י.}}.

ואם יש לדגים הקטנים קשקשים, יהיה מותר לו לאכול אותם {{הערה|ש"ך ס"ק טז.}}.

מיני כבשים שלפעמים שמים בהם יין – אסורים באכילה ומותרים בהנאה. ואם כולם שמים בהם יין – אסורים גם בהנאה {{הערה|ס"י.}}. וזהו מעיקר הדין, אבל לפי מ"ש בתחילת סימן קכג – שסתם יינם מותר בהנאה במקום הפסד מרובה, הוא הדין גם כאן {{הערה|ש"ך ס"ק יז.}}.

ובאותם שמערבים בהם יין – ישער כמה דרכם לערב בזה {{הערה|ט"ז ס"ק יב.}}, וימכור אותו חוץ מדמי היין נסך שבו {{הערה|רמ"א בס"י.}}.

אם ידוע שאחד בוודאי לא שם יין, והשאר לפעמים שמים – מותר לקנות, ואפילו מבתיהם, כיוון שתולים לקולא – שמא הוא כלל לא עירב (וכן בשאר איסורים דרבנן) {{הערה|רמ"א בס"י.}}.

הט"ז כותב: שכל זה כשלא ידוע שיש מי שבוודאי מערב, שאז זה לא עוזר, ולא תולים {{הערה|ט"ז ס"ק יג.}}; אבל הש"ך חולק עליו, ואומר: שהדין הזה הוא גם במקום שדרכם לערב, כיוון שזהו איסור דרבנן {{הערה|ש"ך ס"ק יח.}}.

הט"ז מסביר שדברי הרמ"א הם במקום שישנם שבוודאי מערבים וישנם שבוודאי אינם מערבים והיתר בסתם. ואומר, שמכיוון שיתכן שמכיוון שזה איסור של "סתם יינם" חכמים הקילו בזה {{הערה|ט"ז ס"ק יד.}};

והש"ך דוחה את דבריו, מכיוון שבמקרה ש"פירש ממילא" ובמקרה שגוי קנאו (ולא יודעים מהיכן בא המאכל – אם מחנות של היתר או איסור) – לא גוזרים אפילו באיסורים דאורייתא (ואי אפשר לומר שזה בגלל קולא ב"סתם יינם") {{הערה|הש"ך בנקודות הכסף.}}.

כאשר אומן עושה את המורייס, בב' הפעמים הראשונות אין צורך ביין, אך בשלישית צריך להוסיף יין על מנת לתקנו; אבל בסתם אדם – גם בב' הפעמים הראשונות הוא צריך לשים יין {{הערה|טור.}}.

במקום שדרכם לשים יין במורייס – אסור לקנותו; ואם היין יקר יותר – מותר {{הערה|סי"א.}}.

ובמקום כזה שאין שמים יין, מותר לקנות מהם, וכן מותר להפקיד אצלם ולשלוח על ידם (ללא צורך בסימן, שכן לא חוששים שיחליף) {{הערה|סי"א.}}.

ובאם באו בספינה: באם באו ישירות למקום זה (שבו היין יקר) – אין בעיה לקנות; אבל אם ידוע שעבר דרך מקום שבו היין בזול (והוא רצה למוכרו שם) – חוששים {{הערה|ט"ז ס"ק טו ע"פ הטור.}}.

הרשב"א היה נזהר בארצו (ספרד) מאכילת כרכום, מכיוון ששם היו מזלפים עליו הרבה יין; וגם בגלל שהיו מערבים בו חוטים של בשר יבש {{הערה|סי"ב.}}.

אבל אצלנו (1) לא ידוע על מי שמערב; (2) לאו דווקא ששם היו אומנים שמוכרים, אבל אצלנו זה מגיע מאומנים, ואומן לא מזיק לעצמו; (3) וידוע לנו שיש מקומות בדוקים שבהם לא מערבים חוטי בשר – ולכן זה מותר {{הערה|ש"ך ס"ק כא.}}.