חב"דפדיה:תולדות חסידות חב"ד: הבדלים בין גרסאות בדף

כשחזר [[אדמו"ר הזקן]] לראשונה ממזריטש, סיפר שרבו, [[המגיד ממזריטש]], אמר לו שאחד מתפקידיו הוא לייסד את שיטת [[חסידות חב"ד]]{{הערה|[[חסיד]]ים מספרים כי באותה שנה שאל [[הרב המגיד]] את אדמו"ר הזקן מה קורה עם תלמידיו, ואדמו"ר הזקן ענה: "יש לי הלבנים אבל חסר לי הדבק". אמר לו המגיד: "אני אתן לך את הדבק". ובאותה שנה יסד אדמו"ר הזקן את [[חסידות חב"ד]]. (ראה [[פניני הכתר]]).}}. עוד בחייו של המגיד ממזריטש, בשנת [[תקל"ב]], יסד אדמו"ר הזקן את שיטתו החדשה ב[[עבודת השם]] - חסידות חב"ד - שהייתה ייחודית בין תלמידי המגיד{{הערה|בשנת [[תקל"ב]], כבשו הרוסים את כל איזור [[ויטבסק]] ו[[ליוזנא]] מידי הפולנים. לכן, רק באותה שנה נוסדה חסידות חב"ד, לפי שהיתה יכולה להיווסד רק ב[[רוסיה]].

וזהו אחד הביאורים שמבארים [[חסיד]]ים טעם התיישבותו של אדמו"ר הזקן במדינת רייסין – דכיון שבה הוצרכו לתקן את ענין העבודה ע"פ טעם ודעת, עבודת המוחין, לכבוש את בעלי המוחין, לכן, התיישב בה אדמו"ר הזקן מייסד תורת חסידות חב"ד; משא"כ במדינות וואלין ו[[פולין]], שמצד כמה וכמה סיבות היתה שם ההנהגה רק בענינים של [[חג"ת]] – התיישבו בהם אלה שדרכם בעבודת ה' היתה באופן כזה".}}. לאחר התפשטות השיטה על ידי אדמו"ר הזקן ועל ידי שליחיו, הצטרפו אליה מאות אברכים צעירים. לימינו של אדמו"ר הזקן בהקמת חסידות חב"ד עמד אחיו [[יהודה לייב (אח אדמו"ר הזקן)|רבי יהודה לייב פוזנר]].

באחת מאותם אסיפות, גלה רבנו הזקן לחבריו, את מה שאמר לו הרב המגיד ביום ח"י [[כסלו]], יום לפני הסתלקותו, שהוא מבקש ממנו להשתדל שבנו [[אברהם פרידמן (בן המגיד ממזריטש)|הרה"ק ר' אברהם]] יקבל עליו את על הנשיאות. ואם הוא יסרב, שימנו את הרה"ק ר׳ [[מנחם מענדל מויטבסק]].

תלמידי המגיד בחרו בשלשה תלמידים: הרה"ק ר׳ [[יהודה לייב הכהן]], רבנו הזקן והרה"ק ר' [[זושא מאניפולי]], שיגישו כתב התקשרות להרה"ק ר' אברהם, בן הרב המגיד. בכתב זה התמסרו אליו כל תלמידי אביו וקבלו אותו בתור נשיא החסידים.

בשנים הראשונות מילא את מקומו, כנשיא תנועת החסידות, הרה"ק ר׳ מנחם מענדל מויטבסק.

לאחר הסתלקות הרב המגיד ממזריטש הנבירו המתנגדים את מלחמתם בחסידות. הרה"ק ר׳ מנחם מענדל מויטבסק ורבנו הזקן נסעו לוילנא, בשנת תקל"ד, כדי להפגש עם ה[[הגאון מווילנא|גר"א]], לשכנע אותו שהחסידים לא 'סטו' מדרך התורה, ובכך להביא להפסקת מלחמותיהם של המתנגדים נגד החסידים. אולם הגר"א סירב לקבלם ועזב את וילנה. הוא חזר אליה רק לאחר שרבנו הזקן ורבי מנחם מענדל עזבו את העיר.{{הערה|וכך כותב רבנו הזקן (אגרות קודש אגרת לד): "מראשית כזאת הודענו והלכנו אל הגאון החסיד נ"י לביתו להתווכח עמו ולהסיר תלונותיו מעלינו, בהיותי שם עם הרב החסיד מהור"ר מענדיל האראדאקער זצלה"ה, וסגר הדלת בעדנו פעמיים... וכאשר החלו להפציר בו מאד חלף והלך לו ונסע מן העיר ושהה שם עד יום נסיעתנו מהעיר...".}}.

העיירה ליוזנא היתה אז מרכז מסחרי של כל האיזור (ויטבסק, בעשנאקאוויטש, הארדאק, יאנאוויטש רודניא, קאליסק, [[ליובאוויטש]], [[נעוועל]], ועוד). יהודי העיירה היו משופעים בפרנסה והם קבלו על עצמם לפרנס את האברכים שהגיעו ללמוד בעיירה.

כארבעים אברכים מוכשרים מהעיירות הסמוכות לליוזנא, התקבצו ובאו ללמוד אצל רבנו הזקן. אברכים אלו נחלקו לפי רמות לימוד, ונפתחו עבורם 'חדרים': חדר א', חדר ב' וחדר ג׳. אדמו"ר הזקן סידר סדר חדש: א. חובת לימוד [[גמרא]] בעיון חבורה חבורה בענין אחד, ולא פחות מארבע שעות ביום. ב. במשך השבוע מחוייבים להיות שיעור אחד ולהיות בקי בזה. ג. לימוד גמרא למיגרס לא פחות מדף אחד ליום. ד. פעמיים בשבוע, ביום ובשעות הקבועים לכך, יפלפלו ביניהם וכל אחד יעריך קושיותיו וישוביו. בנוסף לרבנו הזקן, מסרו שיעורים אחיו של רבנו הזקן: הרה"ק [[יהודה לייב (אח אדמו"ר הזקן)|ר' יהודה ליב]], [[מרדכי פוזנר|הרה"ק ר' מרדכי]] והרה"ק ר' [[משה (אח אדמו"ר הזקן)|משה]]. {{הערה|[[התמים (ורשה)|התמים]] חוברת ב' עמ' נב.}}.

כששמעו תלמדי רבנו הזק שהוא נוסע לארה"ק, הצטערו מאד ובכו במר נפשם לפני רבנו הזק אשר לא יעזבם, אכל רבנו הזקן השיב להם שחז"ל אמרו "חייך קודמין". אחדים מתלמידי ה'חדרים' הצטרפו לרבנו הזקן בנסיעתו.

כשלשה שבועות ישב רבנו הזקן במוהילוב־פודולסק, יחד עם חבורת החסידים שעשו דרכם לארה"ק. אך רבי מנחם מענדל מויטכסק ורבי אברהם מקאליסק דיברו על לבו של כ"ק אדמו"ר הזקן, שלא ישאיר את רוסיה הלבנה וליטא כצאן בלא רועה. לאחר ריבוי הפצרות הסכים רבנו הזק להישאר ברוסיה, ושמחת החסידים היתה נדולה מאד. רבנו הזקן נפרד מחבורת החסידים העולים לארה"ק "בבכי עד כי הגדיל מאד...״.

חבורת החסידים, בראשות הרה"צ ר' מנחם מענדל מויטבסק, יצאה לארה"ק בקיץ תקל"ז. בדרך הצטרפו לשיירתם יותר מארבע מאות איש. הם הפליגו במספר ספינות שיצאו ממוהילוב. באמצע הדרך באה עליהם סערה גדולה שהטביעה את אחת הספינות, על אותה ספינה היו כ־80 חסידים אשר רובם טבעו ר"ל, רק כ־30 מהם ניצלו והגיעו לחצי האי קרים. שאר נוסעי הספינות לא ידעו על האסון שקרה והמשיכו בדרכם לארה"ק אליה הגיעו ביום ה׳ [[אלול]].

באותו ויכוח בחנו גאוני המתננדים את אדמו"ר הזקן בלימוד, ונוכחו לראות כי הוא גאון עצום. הוא גם הסביר להם ששיטת החסידות מקורה בתורה והיא חלק בלתי נפרד ממנה. דבריו של רבנו הזקן שנאמרו בנועם משכו עשרות אברכים, לומדים מופלגים מקרב המתנגדים, שאחרי אותו ויכוח הגיעו לרבנו הזקן לליוזנא והפכו לתלמידיו.{{הערה|'[[ליקוטי דיבורים]]' עמ' 262. שיחות תש"ב עמ' 45}}

במשך שנים מעטות התפשטה חסידות חב"ד בכל רחבי [[רוסיה]] ו[[אוקראינה]], כשעשרות אלפי יהודים מצטרפים אליה. הצלחתו, חסרת התקדים, של רבנו הזקן עוררה עליו מנגדים שלא נחו ולא שקטו.

שנת [[תקנ"ב]] היתה שנה קשה מאד לרבנו הזקן. במשך חדשים רבים, החל מ[[ראש השנה]] תקנ"ב עד חג ה[[שבועות]], לא ידעו בני ביתו, [[אדמו"ר האמצעי]] וזקני המקורבים, מיסוריו הקשים של רבנו הזקן בגלל רדיפותיהם של המתננדים.

לפתע קם רבנו הזקן ממקום מושכו ואמר בקול בוכים:

עבודתו של רבנו הזקן במסירות נפש במשך שמונה עשרה שנה ([[תקל"ד]] - [[תקנ"ב]]) בחינוכם והדרכתם של חסידי חב"ד, עוררה קטרוג גדול למעלה, ורבנו הזקן נזקק למליצי יושר ולמעוררי רחמים. הוא שלח שלוחים מיוחדים ל'אהלי קודש' של מורנו הבעש"ט והרב המגיד ממזריטש.

;מסירות נפשה של [[הרבנית דבורה לאה (בת אדמו"ר הזקן}|הרבנית דבורה לאה]] בתו של כ"ק אדמו"ר הזקן

"רבות מחשבות בלב איש, ברצוני היה אשר הספר יגמר בתחילת כסלו וביום ההילולא של מורי ילמדו בו, ועצת ה׳ היא תקום, ונגמרה הדפסתו ביום עשרים לחודש — ורבנו הזקן חזר ואט – כ' כסלו, כ' כסלו, כ' כסלו. וסיים: וכל דעביד רחמנא לטב עביד.

אמנם בשנת תקנ"ט בצאת רבנו הזקן מבית הסוהר, ביום השלישי י"ט בכסלו, כאשר בטעות נכנס לביתו של המתנגד, ורק בשעה מאוחרת בלילה אור לכ' כסלו נפדה מביתו של צר הצורר, אז נזכרו כולם בדבריו התמוהים של רבנו הזקן בקשר ליום כ׳ כסלו.

עיקר מלחמתם היתה נגד רבנו הזקן, כי הוא היה האישיות המרכזית והדומיגגטית ביותר בתנועת החסידות. ובנוסף לכך, חסידות חב"ד התפשטה בליטא וברוסיה הלבנה, איזורים שהיו קודם תחת השפעתם הבלעדית של המתגגדים.

עד שנת תקנ"ד (1794 [[מניין אומות העולם|למניינם]]) היה מעוז המתנגדים, נסיכות ליטא, תחת ממשלה [[פולין]], ואילו אדמו"ר הזקן גר אז בליוזנא, שהיתה אז תחת ממשלת רוסיה. לכן עד שנת תקנ"ד השתמשו המתנגדים, במלחמתם בחסידות, בנשק החרמות, כי לא יכלו להלשין על אדמוה"ז, בגלל היותו אזרח רוסיה.

אחת ההדרכות שהנהיג רבנו הזקן היתה שכל אחה מהחסידים ישתתף בהחזקת המשפחות שעלו לארץ הקודש ועסקו שם בתורה ועבודת ה'. לשם כך יסד רבנו הזקן בשנת תקמ"ח (1788 [[מניין אומות העולם|למניינם]]) את '[[כולל חב"ד]]'.

אנשי בליעל, שבראשם עמד [[אביגדור בן חיים|אביגדור]] מ[[פינסק]], השתמשו בעובדה זו, והלשינו לממשל המרכזי ב[[פטרבורג]] על רבנו הזקן, שהוא מורד במלכות ושהוא שולח סכומים גדולים למדינה זרה. כי [[ארץ ישראל]] היתה אז תחת השלטון הטורקי. זאת היתה עיקר המלשינות.

בשעה מאוחרת ביום כ"ד [[תשרי]] – אסרו חג, הגיעו אנשי הצבא לאסור את רבנו הזקן. המפקד ציוה להכניס את רבנו הזקן ל'ענלה שחורה' שהיתה מיוחדת להובלת מורדים במלכות, ובשמירה מעולה של עשרה שוטרים מזויינים נלקח רבנו למאסרו בפטרבורג.

לאחר שחרורו של כ"ק אדמו"ר הזקן ממאסרו הראשון, לא נרגעו המתנגדים, הם המשיכו להלשין על רבנו הזקן ועל תנועת החסידות. הפעם לא היתה ההלשנה על רבנו הזקן באופן אישי (מרידה במלכות), אלא על כל תורת החסידות. הם טענו שתורת החסידות מהווה סתירה למלכותא דארעא — מלכותו של הקיסר הרוסי.

ואכן ההלשנה נפלה על אזניים קשובות, וביום ב׳ דחול המועד סוכות - ח"י תשרי, התקבלה פקודה מהשלטונות, שביום כ"ד בתשרי תקס"א (1800 [[מניין אומות העולם|למניינם]]) יסע רבנו הזקן לפטרבורג.

בשונה מהמאסר הראשון, בו נלקח רבנו הזקן 'בעגלה השחורה' וחיילים שלופי חרב ליוו את העגלה, הרי במאסר השני נסע רבנו הזקן במרכבה של הדואר שהיתה מרווחת והדורה, ונתנו לשני מלווים, שאחד מהם היה בנו [[משה (בן אדמו"ר הזקן)|רבי משה]], לנסוע אתו לפטרבורג ללוותו.

ככלות ימי החקירה והדרישה ביום א' כ"ז כסלו ג׳ ד[[חנוכה]], ניתנה חופשה לרבנו הזקן להעתיק דירתו לבית פרטי, אך נצטווה שלא לעזוב את עיר הבירה פטרבורג. שרי המלוכה נוכחו לדעת שרבנו הזקן הוא מצביא מצויין ושרוב היהודים נוהרים אחרי עדת החסידים ונשיאיהם בכל מרחבי המדינה, והשפעתו של רבנו הזקן גדולה גם על נשיאי שאר החסידים.

אחרי שרבנו הזקן יצא ממאסרו בפטרבורג החלה הפצת תורת החסידות באופן של "יפוצו מעיגותיך חוצה" באופן נרחב ביותר, וטעם הדבר הוא כי אחרי מאסרו נתעלה רבנו הזקן במדריגה גבוהה מאד{{הערה|שיחת אדמו"ר מוהרש"ב י"ט כסלו תרס"ח. שיחת ש״פ וארא תשמ"ב.}}.

כשפגש הנסיך ליובאמירסקי את רבנו הזקן, אמר לו שאם יסכים להתיישב באחת מהעיירות הנמצאות תחת חסותו, דוברובנה או ליאדי, יוכל להשפיע על השלטונות שיאפשרו לו לעזוב את פטרבורג. הסכים רבנו הזקן להתיישב בעיירה ליאדי שהיתה תחת חסותו של הנסיך.

[[תמונה:העיירה_ליובאוויטש.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ציור מפת ה[[עיירה]] ליובאוויטש, מקום מגורי ארבעה מנשיאי חב"ד במשך כמאה ועשר שנים, שעל שמה נקראת החסידות עד היום]]

מושל המחוז נתן פקודה לעובדיו שיכנו בתים לרבנו ולכל בני משפחתו{{הערה|'[[פוקח עורים]]' עמ' 25, שיחות קיץ ה'ש"ת עמ׳ 95.}}.

בעקבות המחלוקת, פתח רבי אהרן את חצרו [[חב"ד סטרשלה|בסטרשלה]], ולשם נהרו הרבה מחסיד חב"ד.

רובם הגדול של חסידי חב"ד, מקושרי רבנו הזקן, התקשרו לכ"ק אדמו"ר האמצעי, אולם היתה קבוצה קטנה שלא קיבלה על עצמה את נשיאותו של אדמו"ר האמצעי. חסידים אלו טענו שכשם שאחרי הסתלקות ה[[בעש"ט]] והרב [[המגיד ממעזריטש]] לא בניהם המשיכו בנשיאות, כי אם גדולי תלמידיהם, כך גם אחרי הסתלקות אדמו"ר הזקן, לא הבן חייב להמשיך בנשיאות. ואכן חלק מהחסידים קיבלו על עצמם את נשיאותו של רבי [[אהרן מסטרשלה]], שהיה מגדולי תלמידיו של רבנו הזקן. (במחלוקת זו בחשו גם המתנגדים שניסו ע"י כך לערער את תנועת החסידות מבפנים).

בתקופה הראשונה הוקמו ליד העיר חרסון 22 קולוניות-מושכות שכללו 1780 משפחות עם 17000 נפשות. ליד העיר יקטרינוסלב הוקמו 17 קולוניות-מושבות עם 864 משפחות ו־10000 נפשות. ס"ה 39 מושבות שהתגוררו בהם 27000 נפשות. לפני מלחמת העולם הראשונה כבר היו במושבות כ- 42 אלף יהודים.

כמאה ועשרים שנה התגוררו יהודים באותם ישובים חקלאיים בדרומה של אוקראינה. עד שנכחדו ע"י הנאצים ימ"ש בימי מלחמת העולם השניה.

עם ייסוד המושבות החקלאיות, מינה כ"ק אדמו"ר האמצעי את אחד מגדולי החסידים, רבי [[הלל מפאריטש]], ל[[משפיע]] נודד באותם ישובים. מאז ועד הסתלקותו כשנת [[תרכ"ד]], היה ר' הלל נוסע כל שנה לבקר את יהודי המושבות, מעודד אותם ומקרבם לתורת החסידות. ר' הלל היה כה קשור לאנשי הקולוניות שאף ביקש להקבר באזור זה. ואכן ר' הלל נטמן בעיר חרסון, העיר שסביבה מרוכזות רוב הקולוניות.{{הערה|שיחות תרפ"ז עמ' 233, '[[התמים]]' עמ' 112, 'חקלאים יהודים בערבות רוסיה'}}

עוד בימי נשיאותו של רבנו הזקן התיישבו עשרות משפחות של חסידי חב"ד בטבריה ובצפת. בשנת [[תקע"ו]]-[[תקע"ז]] (1816) ייסד אדמו"ר האמצעי את הישוב היהודי בחברון, ושלח עשרות משפחות מרוסיה שיתישבו בעיר. הוא גם הורה לחסידים שישבו ב[[טבריה]] וב[[צפת]] להתיישב בעיר [[חברון]]. מראשוני חסידי חב"ד שהתיישב בחברון היו הרה"צ ר׳ לייב 'בעל היסורים' והרה"ח ר׳ [[משה מייזליש]]. כ"ק אדמו"ר האמצעי {{הערה|ראה שיחת הרבי ט' [[כסלו]] [[תשכ"ט]], מדוע בחר אדמו"ר האמצעי את חברון.}}קנה בכספו את בית הכנסת 'אברהם אבינו' ברובע היהודי בחברון.{{הערה|'היום יום'. '[[תולדות חב"ד בארה"ק]]' עמ' לה - שם מובאים תאריכים שונים.}}

כ"ק אדמו"ר האמצעי לבש את [[בגד|בגדי]] השבת הלבנים, ונסע במרכבה הדורה למשרדו של שר המחוז. מראהו היה כשל מלאך ה׳ צבאות. בתחילה חששו החסידים שהמראה ההדור של הרבי יעורר את חמתו של השר. אך לא כך היה, כשראה השר את יופיו והדרו של כ"ק אדמו"ר האמצעי, מצא חן בעיניו, והוא כיבדו מאד וצוה להביא לו כסא לשבת. אחר כך בא המלשין והחל לטעון את טענותיו. בתוך דבריו פנה המלשין אל כ"ק אדמו"ר האמצעי בתואר "רבי". העיר על כך כ"ק אדמו"ר האמצעי בפני השר: ראה, הוא אמר עלי שאני רמאי ומורד, ועתה הוא מכנה אותי בשם "רבי". המלשין מוויטבסק לא מצא את ידיו ורגליו וכל דבריו היו מבולבלים לגמרי, עד שהשר אמר לו:

כ"ק אדמו"ר האמצעי נגאל ממאסרו ביום י' [[כסלו]] [[תקפ"ז]] (1826){{הערה|בספר '[[בית רבי]]', ובמקורות נוספים, מובא שהגאולה היתה בשנת [[תקפ"ו]], אבל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ אומר, בשיחת י' [[כסלו]] [[תש"ב]], שהגאולה היתה בשנת [[תקפ"ז]], כי ידוע שאדמו"ר האמצעי לא השתתף אף פעם בחגיגת הגאולה שלו, כי הוא הסתלק בט' כסלו תקפ"ח, לפני חג הגאולה הראשון. כך גם מובא בלוח [[היום יום]], וראה שיחת ש"פ ויצא תשי"ט.}}, ומסופר שבשורת הגאולה הגיעה ביום ה[[שבת]] ט' [[כסלו]] בשעת מנחה, בשעה שרבנו עמד ואמר חסידות על הפסוק "אתה אחד". באמצע הפסיק באמירת החסידות ואמר: "שא, פנו מקום, דער טאטע איז דא" (הס, פנו מקום, אבא נמצא כאן).{{הערה|'[[בית רבי]]' ח"ב עמ' י, '[[בד קודש]]' עמ' 5, '[[התמים]]' חוב׳ ב׳ עמ' פא.}}

בשנת [[תקפ"ה]] (1825) עלה לשלטון הצאר ניקולאי הראשון, שהיה שונא ישראל. מיד בתחילת כהוגתו החל בגזירת גזירות על יהודי רוסיה. הגזירה החמורה ביותר שגזר היתה [[גזירת הקאנטוניסטים]].

והתחיל לומר חסידות על הפסוק "אחרי הוי' תלכו", הוא אמר את הדרוש בהתלהבות עצומה, וכמה פעמים שאל באמצע, האם האיר ככר השחר? לפני עלות השחר סיים את הדרוש במילים "כי עמך מקור חיים מחיי החיים" ומיד פרחה רוחו ונשמתו, בחד קטירא אתקטר בי' בקוב"ה.{{הערה|אמר על כך חתנו כ״ק אדמו״ר הצ״צ: - "הסתלקות כזאת לא מצאו מיום הסתלקות ה[[רשב"י]], שהסתלק באמצע אמירת תורה".}}

כמה רמזים נתנו לחסידים אודות נשיאותו העתידית של ה”צמח צדק”, אולם בהזדמנות אחת אמר זאת אדמו”ר האמצעי בפירוש. היה זה בחודש [[תשרי]] [[תקפ"ח]]. אדמו”ר האמצעי הגיע להאדיטש והתפלל מספר פעמים על ציון אביו אדמו”ר הזקן. פעם אחת שהה בציון זמן רב, ואחר כך יצא משם כשפניו שוחקות ואמר: "פעלתי מאאמו”ר שיפטרוני מהרבנות". החסידים חשבו כי כוונתו לעלות לארץ הקודש, שהרי כאמור אביו רבינו הזקן ביקש גם הוא לוותר על הנהגת החסידים כדי לעלות לארץ ישראל. מיד שאלו החסידים: "כיצד רבינו יעזבנו כצאן ללא רועה?” השיב הרבי: "הלא עמכם חתני הרה”ג רבי מנחם מענדל שי’. הוא יהיה לכם לרועה נאמן". השיבו החסידים: "בוודאי לא תהיה כזאת", בקוותם כי לא יעלה לארץ הקודש. איש מהם לא חשב על פטירתו כבר בחודשים הקרובים. בדרך חזרה מהאדיטש עבר אדמו”ר האמצעי דרך ניעז’ין ושם נפל למשכב. כעבור זמן קצר הסתלקה נשמתו, וכך דבריו היוו צוואה למנות את אדמו”ר הצמח צדק כממלא מקום.  

סיבות אלו ואחרות גרמו לכך שהחסידים ביקשוהו לקבל על עצמו את הנשיאות עם פטירתו של חמיו אדמו”ר האמצעי.

החלטת אסיפה זו פורסמה בכל ריכוזי חסידי חב"ד ברוסיה. משלחת שהורכבה מגדולי וזקני החסידים, ובהם רבי [[הלל מפאריטש]], רבי [[יצחק אייזיק מויטבסק]], רבי [[יצחק משה מיאס]], רבי [[פרץ חן]] מצ’רניגוב, ועוד, התייצבה בפני ה"צמח צדק" ומסרה לו את החלטת האסיפה, אולם ה"צמח צדק" מיאן לקבל על עצמו את כתר הנשיאות. משלחות של חסידים באו והלכו, אך רבי מנחם מענדל סירב בתואנה כי כתר הנשיאות מגיע בדין לדודו הרב [[חיים אברהם שניאורי|חיים אברהם]], בנו של רבינו הזקן ואחיו של אדמו”ר האמצעי. כששמע רבי אברהם חיים את הדברים הללו, הוא עצמו הצטרף לאחת המשלחות, והפציר ברבי מנחם מענדל שיקבל את הנשיאות, אך הוא עדיין עמד בסרובו.  

בחודש [[ניסן]] החליטו החסידים כי לקראת חג השבועות יבואו כל זקני החסידים ל[[ליובאוויטש]] ויטכסו עצה מה לעשות. כשבועיים לפני [[חג השבועות]] באו לליובאוויטש כמה מזקני החסידים: רבי [[יצחק אייזיק מהומיל]], רבי הלל מפאריטש, רבי יצחק אייזיק מויטבסק, ועוד. הם קיימו אסיפה ושלחו משלחות אל ה”צמח צדק”, אך הוא המשיך למאן באמרו כי יש לבחור ברבי חיים אברהם בנו של רבנו הזקן, או ברבי [[מנחם נחום]], בנו של רבנו האמצעי, או ברבי [[אהרן מקרמנצ’וג]], חתנו של רבנו האמצעי. עדת החסידים היתה בצער גדול.  

ב[[ג' סיון תקפ"ט]] יום שלישי, היום הראשון לשלושת ימי ההגבלה, באו שלושת גדולי החסידים: רבי [[פרץ חן]], רבי הלל מפאריטש ורבי יצחק אייזיק מהומיל, אל חדרו של ה”צמח צדק” והתחננו בפניו שיקבל על עצמו את הנשיאות. בסופו של דבר ניאות, אך בתנאי שלא יטרידוהו בשאלת עצות בענינים גשמיים. רבי הלל פאריטשר נענה: "חסידים רוצים לשמוע חסידות".  

כעבור זמן קצר נודע כי ה”צמח צדק” ייצא לבית הכנסת לומר חסידות. ואכן ה”צמח צדק” נכנס לבית המדרש שהיה מלא וגדוש בחסידים, כשהוא לבוש ב[[בגד|בגדי]] לבן אותם ירש מסבו אדמו”ר הזקן, והחל לומר מאמר דא”ח “על שלושה דברים העולם עומד”.  

בשעה שהתחיל לומר את המאמר, נזכר רבי יצחק אייזיק מהומיל כי בצעירותו שמע פעם את את אדמו"ר הזקן חוזר מאמר זה, ובאותה שעה שיחק נכדו ה”צמח צדק”, שהיה ילד פעוט, והפריע לחסידים לשמוע. רבי יצחק אייזיק חשש שהנכד יפריע, ואז במפתיע עצר אדמוה”ז את אמירת המאמר ואמר לו: “הנח לו, הנח לו, הוא רוצה לשמוע. הוא שומע, עוד תיווכח שהוא שומע!”

כעת נזכר באותו מעמד, ובמוחו חלף הרהור: "אכן זהו כח עליון, וה”צמח צדק” מראה את כוחותיו הכמוסים אשר חננו השם יתברך”. עודנו מהרהר כך, פסק ה”צמח צדק” מלומר את המאמר ופנה אל רבי יצחק אייזיק: "תחשדוני בדבר שאין בי? מה אעשה וסבי רבנו הזקן ציוה עלי לומר מאמר זה...” כך גילה את רוח קודשו ברבים, ומיד לאחר מכן המשיך באמירת המאמר.  

לאחר שסיים ה”צמח צדק” את המאמר, נתנו כל הנוכחים את קולם בשיר, וכשהלך לביתו, ליווהו בריקודים ובשמחה רבה.

ששה בנים צדיקים ולמדנים הותיר [[אדמו"ר הצמח צדק]]. לאחר [[הסתלקות|הסתלקותו]], לא ידעו החסידים במי מהם לבחור כ[[אדמו"ר]] וממלא מקום אבותיו, והיו דעות שונות בקרב החסידים. בסופו של דבר הוחלט כי אדמו”ר המהר”ש ינהיג את עדת [[ליובאוויטש]], ואילו אחיו התפזרו בערים שונות כמו [[ליאדי]] ו[[קאפוסט]], שם פתחו מרכזים חסידיים ואמרו [[דא"ח]] בפני שומעי לקחם.  

על אף היות [[אדמו"ר מוהר"ש]] הצעיר והצנע לכת יותר מכל בניו, רצה אדמו"ר ה[[צמח צדק]] שדווקא הוא ישב על כסאו וימלא את מקומו. ואכן חצי שנה לפני הסתלקותו הפציר בו ה[[צמח צדק]] שיתחיל להנהיג את הנשיאות ולומר [[חסידות]] בפני ה[[חסיד]]ים. אז גם כתב ה[[צמח צדק]] לחסידים: "אליו תשמעון כאשר שמעתם אלי".

אדמו"ר ה[[צמח צדק]] אמר לבנו [[אדמו"ר מוהר"ש]]:

ואכן, לאחר הסתלקות אדמו"ר ה[[צמח צדק]] ביום [[י"ג ניסן]] שנת [[תרכ"ו]] (1866) קיבל כ"ק [[אדמו"ר מוהר"ש]] על עצמו את הנשיאות ומילא את מקום אביו ב[[ליובאוויטש]]. מאמר החסידות הראשון שאמר אדמו"ר מוהר"ש היה ב[[חג הפסח]] [[תרכ"ו]] "אנכי ה׳ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

כפיו של אדמו"ר מוהר"ש היה שגור הפתגם: "העולם סבור שכאשר אין אפשרות ללכת מלמטה הולכים מלמעלה. ואני אומר שלכתחילה אריבער [= מלכתחילה יש ללפת מלמעלה]". וכך אמנם היתה הנהגתו של הרבי: "לכתחילה אריבער" — לא להתפעל משום קשיים, מניעות ועיכובים, ופעל במסירות נפש.

בשנים האחרונות לנשיאותו החלו השלטונות לעודד פרעות ופוגרומים ביהודים. באותם פרעות נרצחו עשרות אלפי יהודים בכל רחבי רוסיה ו[[אוקראינה]]. הרבי עסק במסירות נפש להפסקת הפרעות. לשם כך יצא לעתים קרובות לחוץ לארץ, להפגש עם אישים ברחבי העולם שהיתה להם השפעה על השלטון הרוסי. הוא גם נסע פעמים רבות לעיר הבירה [[פטרבורג]] ונפגש עם נציגי השלטון. ואכן פעולותיו של הרבי הביאו להפסקת הפרעות.

הרבי היה גם [[סופר סת"ם]] מומחה, בעל כתב יפה ובהיר. לכל אחד מבניו העניק [[מגילה]] שכתב בכתב ידו.

כ"ק אדמו"ר מוהר"ש התייצב, כאמור לעיל, בראש הפעילות למניעת והפסקת הפוגרומים. לשם כך נסע פעמים רבות לחו"ל ונפגש עם ראשי ממשלות ואנשי עסקים, שהיתה להם השפעה על השלטון הרוסי, וביקש מהם ללחוץ על הצאר הרוסי שיפסיק את הפרעות ביהודים. השלטון הרוסי ראה בפעולות אלו של הרבי כעין מרידה במלכות.

הסתלקות כ"ק [[אדמו"ר מוהר"ש]] היתה ביום י"ג תשרי בשעה 11.51. כ־25 דקות לפני כן לקח את שעון הכיס וניתקו מהשרשרת, נטל פיסת נייר ותחב בשעון שיעצור כשהמחוג יגיע ל־11:51 אח"כ אמר למשמשו שיקרא לבניו הקדושים, כי רצה לצוות להם צוואתו. בתחילה נכנס ה[[שניאור זלמן אהרן שניאורסון (בן אדמו"ר המהר"ש)|רז"א]] [רבי זלמן אהרן] ודיבר אתו. לאחר שיצא, נכנם כ"ק [[אדמו"ר מוהרש"ב]] ודיבר אתו, [[אדמו"ר מוהרש"ב]] בכה מאד. כשיצא, נכנס בן הזקונים ר' [[מנחם מענדל שניאורסון (בן אדמו"ר המהר"ש)|מנחם מענדל]]. אח"כ הסתלק כשהוא יושב על כסאו.

לאחר הסתלקות אביו, שהה הרבי מספר שנים בחוץ לארץ, בהפסקות קצרות.

בתקופה הראשונה לאחר הסתלקות אביו הסתגר בחדרו, שם אכל, שם ישן ושם עסק בתורה ובעבודה ולא קיבל איש{{הערה|'[[חנוך לנער]]' עמ' 10.}}.

ביום ב׳ דחג הסוכות תרמ"ג (בתוך שבעת הימים להסתלקות אביו [[אדמו"ר מוהר"ש]]) אמר [[אדמו"ר הרש"ב]] המאמר הראשון ברבים, מאמר ד"ה ״כתר יתנו לך״, והחל מערבית ליל [[ראש השנה]] [[תרנ"ד]] קבע מקום תפלתו ב[[בית הכנסת]], במקום שהתפלל כ"ק אביו אדמו"ר מהר"ש - עד אז התפלל במקומו המיוחד לו ב[[בית הכנסת]] עוד בחיי אביו. באותה שנה קיבל על עצמו את הנשיאות בכל פרטיה, כגון קבלת חסידים ל'[[יחידות]]' באופן קבוע. מענה על שאלות ועצות בכתב, והדפסת [[מאמר]]י החסידות שאמר.

בשנים שלפני ייסוד ישיבת [[תומכי תמימים]], הצליחה 'תנועת ההשכלה' לחדור ללבותיהם של צעירים יהודים רבים. המשכילים נטעו בהם ארס, הרס וחורבן רוחני. גם לתוך הישיבות, שהיו אז ברחבי [[פולין]] ו[[ליטא]], הצליחו המשכילים לחדור וגרמו להידרדרות רוחנית בקרב תלמידי הישיבות. היתה סכנה ממשית שתנועת ההשכלה תכבוש ותשתלט על הדור הצעיר.

התחלת הלימודים בפועל היתה ב[[ח"י אלול]]. [[אדמו"ר הרש"ב]] בחר בשמונה־עשר תלמידים הראשונים, ומסר אותם על יד החסיד ר' [[שמואל גרונם אסתרמן]] מעיר זעמבין שילמד אתם [[דא"ח]] על פי הסדר שסידר.

בחודש [[חשון]] [[תער"ב]] (1911), שלח [[אדמו"ר הרש"ב]], את ה[[משפיע]] ר' [[שלמה זלמן הבלין]], ואתו תלמידים מישיבת 'תומכי תמימים' שבליובאוויטש, לייסד את ישיבת '[[תורת אמת]]' בחברון. התלמידים השלוחים היו: [[אלטר שימחוביץ]], [[הלל פריוטקין]], [[צבי הירש קצב]], [[יחזקאל פייגין]], [[נחמן מנחם קרסיק]], [[אברהם אלי׳ אשערוב]] ו[[ישראל זלמן אסנאס]].

(בימי ה[[שואה]], ריכזו הנאצים ימ"ש את יהודי דוברובנה בחצר מפעל האריגה היהודי, שם רצחו אותם, וקברו אותם בבור שכפרו בחצר המפעל. (אגב, מפעל האריגה בדוברובנה פועל עד היום)){{הערה|׳היום יום׳}}.

[[אדמו"ר הרש"ב]] אמר אז: "מאה ושתים שנים היתה משפחתנו בליובאוויטש, מאה ושתים שנים מחדש לחדש. סבי [[אדמו"ר האמצעי]] התיישב ב[[ליובאוויטש]] (בישיבה של קבע) במר־חשון [[תקע"ד]] ובמר־חשון תרע"ו אנו עוזבים את ליובאוויטש"{{הערה|[[ליקוטי דיבורים]] ח״א עמ' 36}}.

במקום אחר מובאת סיבה נוספת לבחירת העיר רוסטוב: בימים בהם החלו לדבר על עזיבת ליובאוויטש, היה ראש קהילת רוסטוב בביקור בליובאוויטש. (הוא בא לבקר את 'ילדי רוסטוב' שלמדו בליובאוויטש). כאשר שמע האיש שהרבי חושש להישאר בליובאוויטש בשל החזית המתקרבת, הציע לרבי לבוא ולשכון בעירו רוסטוב שהיתה רחוקה מאד מהחזית, והרבי נענה לבקשתו{{הערה|[[זכרון לבני ישראל]]}}.

ביקש הרבי לישב בשלווה, הרחק מחזית המלחמה, אבל החזית 'רדפה' אחריו עד לרוסטוב המרוחקת. השנים בהם התגורר הרבי ברוסטוב היו שנים קשות ביותר ליהודי רוסיה. לאחר המהפכה בשנת תרע"ז, החלה מלחמת אזרחים ברוסיה בה נלחמו ה'לבנים' וה'אדומים' אלה מול אלה, אך בשנאתם ליהודים הם היו 'מאוחדים' - שני הצדדים ערכו פוגרומים נוראים ביהודים. העיר רוסטוב היתה אחד ממוקדי הלחימה והיא עברה מיד ליד פעמים רבות. הסובלים העיקריים, היו כמו תמיד - היהודים. למרות הקשיים הרבים, המשיך הרבי בפעילותו העניפה לטובת יהודי רוסיה. הוא אף נסע לעיר הבירה פטרבורג, לסכל גזירות קשות שניסו השלטונות לגזור על היהודים.

לאחר שהקומוניסטים כבשו את רוסטוב, אמר הרבי: "אני אתם לא יכול להיות ביחד". הקומוניסטים הלאימו נכסים ובתים של אזרחי רוסיה, באופן שרירותי. גם חלק מביתו של הרבי הולאם, ומשפחה גויית נכנסה לגור בו. בשנים ההם, כמעט ונותק הקשר בין העיר רוסטוב לרוסיה, והחסידים התקשו להגיע לרוםטוב{{הערה|מבוא ל׳אגרות [[אדמו"ר הרש"ב]] ח"א}}.

משנת [[תרע"ו]] עד שנת [[תרפ"ד]] היתה העיר רוסטוב בירת ממלבת חב"ד.

הסתלקותו של [[אדמו"ר הרש"ב]] היתה ב[[מוצאי שבת]] [[פרשת ויקרא]], אור ליום ראשון ב' ב[[ניסן]] [[תר"פ]] (1920 [[מניין אומות העולם|למניינם]]), לפנות בוקר.

[[תמונה:הרבי הרייץ מהרהר.jpg|left|thumb|350px|אדמו"ר הריי"צ נ"ע בהרהור עמוק]]

אדמו”ר הרש”ב הסתלק ביום [[ב' ניסן תר"פ]]. בצוואתו מבקש שבנו יחידו, הלא הוא רבי יוסף יצחק, ימשיך לשאת בעול הנהגת החסידים. כך כבר ביום ההסתלקות הוכתר אדמו”ר הריי”צ בכתר הנשיאות החב”דית.  

בצוואתו כתב אדמו”ר הרש”ב כי אדמו”ר הריי”צ הוא אשר ינהל את ישיבת ‘תומכי תמימים’. אמנם גם עד הסתלקותו היה אדמו”ר הריי”צ המנהל בפועל, אלא שאת ההחלטות החשובות הביא להכרעתו של אביו, מייסד הישיבה. בצוואה נכתב עוד שעל בנו להתעסק בחיזוק וביסוס הישיבה, וכן להקים חדרים ושיעורים בלימוד החסידות בעיירות רוסיה.  

לבד מהצוואה היה פתק אישי נוסף אותו נתן לבנו. לאחר ההסתלקות הראה אותו לחסידים, אלא שלא הרשה להעתיקו. וכך כתב אדמו”ר הרש”ב בפתק: “תדבר דא”ח לפני ידידינו על יסודות נאמנים בדברי אבותינו הק’ זצוקללה”ה נ”ע, ותשתדל להסביר הדברים לזולתך בטוב טעם ודעת...”

חשובי ונכבדי החסידים כתבו מכתבי עידוד לעדת החסידים שהיתה ברוסיה, ובתוך הדברים ציטטו את תוכן אותו פתק. במקביל, החלו קהילות ליובאוויטש ברחבי ברית המועצות לשלוח כתבי התקשרות עליהם חתמו החסידים, ובהם ביקשו את אדמו"ר הריי"צ ליטול את עול הנשיאות. כך קיבלו החסידים, כולם כאחד, את נשיאותו ומרותו של אדמו”ר הריי”צ כנשיא ומנהיג.  

אדמו”ר הריי”צ אכן קיבל על עצמו מיד את עול הנשיאות. כבר בשבת פרשת צו, היום האחרון לשבעה, אחר תפילת מנחה, החל לומר מאמר דא”ח ד”ה “ראשית גויים עמלק”.  

בשנת האבילות נהג בדיוק כפי שנהג אביו אחר אדמו”ר מהר”ש: הוא הסתגר בחדר היחידות של אביו, ואת עיתותיו הקדיש ללימוד. באותה תקופה גם נחלה במחלה קשה עד שהיתה סכנה לחייו.  

אותן שנים היו קשות במיוחד, שכן באותו זמן החלו הקומוניסטים ליישם את שיטתם ב[[ברית המועצות]], והחלו לסגור את מוסדות הדת, ולאסור כל פעילות דתית. אדמו”ר הריי”צ חיזק את ההחסידים, אלו מצידם התקשרו אליו והיו מוכנים לסור להוראותיו עד כדי מסירות נפש.  

כוחות הרשע ברוסיה לא נתנו לאדמו”ר הריי”צ מנוח אף בשנת האבל, וכבר בחודש תמוז תר”פ נלקח הוא לחקירה בה איימו עליו באקדח.  

בתום שנת האבל החל אדמו”ר הריי”צ לערוך פעילות רבה בקרב החסידים ובקרב יהודי רוסיה בכלל, למען לא תכבה שלהבת היהדות תחת הדיכוי הקומוניסטי, וכפי שנכתב על שנת [[תרפ"א]] ב[[לוח היום יום]]: “מסדר עבודת הכלל בהחזקת היהדות והתורה במדינת רוסיה”.

בשנת [[תרפ"ז]] אירע מקרה שהסעיר את ה״יבסקציה״ נגד הרבי.

העומדים בראש קהילת לנינגרד [פטרבורג], עמדו להכריז על אסיפה של כל העומדים בראש הקהילות היהודיות ברוסיה כדי לדון על דרכי אירגונן של הקהילות ואיזה מוסדות דתיים מותר לייסד בכל קהילה וקהילה. הרבי בידעו פחדם הגדול של רבים מהעסקנים היהודיים מרדיפותיה של ה"ייבסקציה ואשר יפחדו בודאי להביע בגלוי את דעתם והשקפתם על שאלות אלו - ראה באסיפה משום סכנה גדולה ליהדות רוסיה. הרבי הבין שה"יבסקציה" עומדת מאחורי אסיפה זו ומבלי הבט על הסכנה הגדולה

התלויה בכך ־ שלח מכתבים אל כל הרבנים והקהילות ברוסיה בהם הבהיר את עמדתו בגלוי נגד אסיפה זו, ותבע ממנהיגי היהדות הדתית להתנגד לה. דבר זה הרגיז במדה רבה את ה״יבסקציה״ שחיפשה דרכים איך לנקום ברבי.  

זמן רב נמנעה ה"יבסקציה" לאסור את הרבי, בידעה עד כמה אהוב הוא אצל כל יהודי [[רוסיה]] בלי הבדל מפלגה ואת פופולריותו של הרבי ביהדות [[חוץ לארץ]]. ה״יבסקציה״ ידעה את הרושם הרע שדבר זה יעשה ברוסיה

ט"ו ב[[סיון]] תרפ"ז פרצו קלגסי הי"יבסקציה״ בלווית פלוגת שוטרים

ועצם המאסר עברו תוך חילופי דברים קשים וחריפים ביותר בין הרבי ובני ביתו לבין פקידי בית הפקידות של הג.פ.או. שבדיבוריהם החלקלקות רצו להערים על הרבי, להפחידו ולהתנקם בו. אך הרבי בתשובותיו הקולעות, המלאות להב של מסירות־נפש, עמד במבחן ועורר את בני ביתו שלא ליפול ברוחם ולקוות לחסדי ה׳ שבודאי לא תמו.

הרבי נאסר בשעה שתים אחרי חצות הלילה, ובחשכת הלילה הכניסוהו לתוך כותלי בית הסוהר האיום והמפחיד, בית הסוהר ה״שפאלרקי״ ששמו בלבד הטיל אימה ופחד בכל רחבי המדינה. וכאן התחילה מסירות נפשו

בהכרת שליחותו הקדושה, דיבר עם שופטיו, הם ראו בפניהם ענף עץ אבות־עבות מגזע איתנים, אשר גשם ושלג וסופות אינם יכולים לנצחו. מעיניו הבריקה אש שלהבת דורות שהובלו לטבח ו״שמע ישראל״ בפיהם. התנהגות הרבי במאסרו נוסח סכנת נפשות ממשית, אומץ לבו המופלא בפני חוקריו-מעניו המאיימים ביריה מיידית, מענותיו המחוכמים המורים על שלוות-רוח ־ ראויים לסמל ולדוגמא של התנהגות עילאית.

* '''[[תרפ"ט]]''' – ביקור בארה"ק

{{הערות שוליים|טורים=כן}}

[[קטגוריה: מיזמי חב"דפדיה]]