|
|
| שורה 1: |
שורה 1: |
| רגש '''הרחמים''' הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.
| | #הפניה [[רחמים]] |
| | |
| == הנקודה הפנימית שברחמנות ==
| |
| | |
| [[הרמב"ם]]{{הערה|1=הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.}} מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.
| |
| | |
| ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]{{הערה|1=בראשית יח, כז.}}"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים [[הרמב"ם]] מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". {{הערה|1= [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.}}
| |
| | |
| == משורש הדעת ==
| |
| | |
| על פי הסברו של [[אדמו"ר הזקן]] ב[[ליקוטי תורה]], רחמנות היא משורש הדעת, ומסיבה זו קטנים אין להם דעת, אין להם רחמנות, וכן נשים שדעתן קלה - מרחמים פחות מאנשים, שמסיבה זו כתוב: כרחם אב על בנים, ולא "כרחם אם על בנים".
| |
| | |
| הרחמנות קשורה להתקשרות דעתו של המרחם, בדעתו של מי שמרחמים עליו, ולכן מי שאין לו דעת אסור לרחם עליו.
| |
| | |
| מעניין כי באחד ממכתביו של [[הבעל שם טוב]]{{הערת שוליים|הגניזה החרסונית, מכתב קכט.}} לבנו רבי צבי, הוא חותם את עצמו: {{ציטוטון|דברי אביך '''המרחם את הבריות''', ישראל בע"ש ממעזבוז.}}.
| |
| | |
| {{הערות שוליים}}
| |
| [[קטגוריה:מידות ורגשות]]
| |