מסירות נפש: הבדלים בין גרסאות בדף

עיקר העבודה של מסירות נפש היא בשעת [[קריאת שמע]] וה[[תפילה]]. בקריאת שמע גופה יש שני דרגות במסירות נפש. מסירות הנפש הראשונה היא למסור נפשו ב"אחד", ועניינה הוא מסירות הנפש של ה[[נפש אלוקית]], שהיא בבחינת [[ביטול]] ממש, וכמאמר [[אליהו הנביא]] אודות עמידת נשמתו קודם ירידתה לעולם{{הערה|מלכים א, יז.}}: "חַי ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו", ו'עמידה' מורה על ביטול הנשמה ב[[אור אין סוף]].  

ומסירות הנפש השניה היא "בכל נפשך" שפירשו חז"ל{{הערה|[[רבי עקיבא]], מסכת ברכות, סא, ב.}}: "אפילו נוטל את נפשך". שהיא מסירות הנפש של ה[[נפש הבהמית]], שמצד עצמה היא מציאות וגם היא תהיה בטלה בבחינת [[אתכפייא]] ו[[אתהפכא]], מסירות נפש זו אינה בבחינת [[אחד]] אלא בבחינת "[[ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד]]".

זכירת עניין המסירות נפש היא יסוד עבודת ה' של יהודי. ולכן ציוותה התורה (על ידי [[משה רבנו]] לקרות קריאת שמע פעמיים בכל יום. היות והזהירות מעבירה בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה קשור לכך שיזכור ויעורר האדם את [[אהבה מסותרת|אהבתו לה']] שנמצאת בטבע נפשו. וגילוייה של אהבה זו היא כשמוסר נפשו לה' בפועל, שכל אחד מישראל יהיה מי שיהיה מוסר נפשו ע"מ שלא לעבור על רצון ה'. (והעבירה היא משום ששאינה נרגשת האהבה מפני ה[[רוח שטות]] שמעלמת עליה.) ולכן קיום המצוות תלוי בזכירת עניין המסירות נפש "תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו"{{הערה|תניא פרק כה.}}

זכירת עניין המסירות נפש הוא בכוחו של משה רבנו ו[[אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא|אתפשטותא שלו]]  שבכל דור, לפי שמציאות האדם היא במציאות מורגשת - היפך העניין של ביטול - לכן דוקא בכוחו של משה שמציאותו הוא ביטול שלכן אמר{{הערה|שמות טז, ז.}}: "ונחנו מה" נמשכת נתינת כח מיוחדת לזכור עניין המסירות נפש שעניינו הוא ביטול. בדורנו ישנה נתינת כח מיוחדת נוספת לעניין זה. היות ועבודתו של [[הרבי הריי"צ]] בכל משך שלושים שנות נשיאותו ([[תר"פ]] - [[תש"י]]), היתה מתוך מסירות נפש גילויה, לכן הנתינת כח על זכירת המסירות נפש מאתפשטותא דמשה שבדורנו הוא בגילוי עוד יותר.{{הערה|ספר המאמרים מלוקט, חלק ה, [http://www.chabadlibrary.org/books/admur/mlukat/4/4/23.htm מאמר: "זאת חוקת התורה, תשכ"ט"].}}

יסוד עבודת ה' היא לעורר את כח המסירות נפש שבנפש האדם. שדווקא במסירות נפש מתגלית אמתית הקשר שבין יהודי להקב"ה שהיא למעלה מכל הגדרה וגבול, וקיימת אצל כל אחד מישראל ללא חילוק. לכן תחילת היום הוא באמירת: "[[מודה אני]]", גם התחלת חייו של כל יהודי מתחלת בעניין המסירות נפש על ידי ה[[ברית מילה]] שהיא כלשון הרמב"ם{{הערה|הלכות מילה, סוף פרק א, ובפרק ב הלכה ח.}}: "סכנת נפשות" ודווקא אז היא "תחלת כניסת נפש זו הקדשה"{{הערה|שלחן ערוך אדה"ז, מהדורה בתרא, סוף סימן ד.}}