סימני הסדר: הבדלים בין גרסאות בדף

{{ערך מורחב|ערך=[[ארבע כוסות]]}}.     

כשהרבי היה מגיע ל"ורחץ" הי' קורא בלחש את האמור בסידור בקשר ל"ורחץ" וגם את האמור שם על "כרפס", מכיון שאין להפסיק בין הנטילה לאכילת הכרפס.

'''אופן הנטילה:''' נוטלים ידים ללא ברכה{{הערה|יש מפרשים האומרים, כי גם נטילת הידים לפני אכילת הכרפס נועדה להתמיה את התינוקות}}.  

אוחזים את הכלי ביד ימין וממלאים בו [[מים]], אחר כך מעבירים אותו ליד שמאל ושופכים שלוש פעמים על יד ימין, לאחר מכן מחזירים אותו שוב ליד ימין ושופכים שלוש פעמים על יד שמאל, ומנגבים היטיב את הידים. הנטילה תהיה ככל נטילת ידים לסעודה, בכלי, והכלי יכיל רביעית.

סדר הכרפס הוא אכילת ירק טבול במי מלח.   

לכרפס נוטלים פחות מכזית{{הערה|פחות מ-‏19 גרם}}, כי גם זה דיו להתמיה את התינוקות, בראותם שאוכלים ירק, שאין דרך לאכלו לפני הסעודה. ומדייקים לאכול דוקא פחות מכזית שאז לכל הדיעות לא יתחייב לברך אחריו ברכה אחרונה{{הערה|בורא נפשות רבות}}.

את הכרפס אוכלים בלי הסיבה{{הערה|כי ענינו היפך החרות [כרפס = ס' ריבוא עבדו בפרך]}}. לאחר אכילת הכרפס אין מחזירים הנשאר מהכרפס על הקערה (ואף אם נשארת, מסירים אותו ממנה), ובמילא מכאן ולהלן אין על הקערה אלא חמשה דברים.

פורסים את המצה האמצעית לשנים, לשני חלקים שאינם שוים, אלא האחד גדול מחברו. את החלק הקטן משאירים בין שתי המצות השלמות{{הערה|כי צריך לומר את ההגדה על מצה הראויה לצאת בה ידי חובה, דהיינו פרוסה שהיא לחם עוני}}, וידייק שיהיה בו לפחות שיעור כזית שיוכל לקיים בו אחר כך מצוות אכילת מצה ואילו את החלק הגדול מיעדים לאפיקומן{{הערה|כי האפיקומן הינו מצוה חשובה הבאה כזכר לקרבן פסח}}.

רבותינו נשיאינו היו שוברים את האפיקומן (כשהוא עדיין תחת המפה, מכוסה) לחמש חתיכות{{הערה|מטעמים על פי קבלה.}}, כורכים אותו במפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם. ואחר כך: א) היו מצפינים אותו בין שני כרים{{הערה|שלא יבוא לאכלו בתוך הסעודה}}. ב) והדיוק הוא בין הכרים דוקא, ולא תחתיהם.  

אדמו"ר [[מהר"ש]] נהג להצניע יחד עם האפיקומן שלו גם את חתיכות האפיקומן של בניו, ולפעמים גם את של האורחים;  אדמו"ר מוהרש"ב יחד עם האפיקומן שלו - של בני ביתו; אדמו"ר מוהריי"צ הצניע עם האפיקומן שלו גם את האפיקומן של חתנו הרבי, ושל חתנו הרש"ג וככה נהגו שאר רבותינו נשיאינו.

צריך לומר את ההגדה בקול רם וב[[שמחה]] רבה ובכוונה גדולה, המנהג הוא לאומרה בניגון. הרבי מהר"ש הי' חפץ שכל אחד מהמסובים יאמר את ההגדה בקול. הרבי [[מוהריי"צ]] נהג לומר את ההגדה בקול רם, בזמנים שהוא עצמו לא הי' יכול לומר בקול רם היה דורש מן האחרים שיאמרו בקול רם. הרבי לא היה אומר את ההגדה בקול רם, אך היה מורה למגיד ההגדה שיגביה את קולו.

אין מנגנים "ניגונים" בשעת הסדר, וכאשר צריכים להמתין זמן מה [וכן "כדי שלא יישנו התינוקות"] שרים משירי ההגדה, כגון "ממצרים גאלתנו", "על אחת כמה וכמה" וכדומה. אצל הרבי לא היו מנגנים בשעת אמירת ההגדה כגון בקטעים:  "והיא שעמדה", "על אחת כמה וכמה", ובפסוקי הלל  - "ימין ה' רוממה", "א-לי אתה". וכפי שסיפר, כך היתה הנהגת הרבי מוהריי"צ.

לא יקרא את ההגדה כשהוא מוטה על צדו, אלא ישב באימה וביראה. הרבי לא היה מיסב בעת אמירת ההגדה ולא עמד בשום קטע, מלבד לקידוש{{הערה|לפני הרבי היו מונחים ה"הגדה של פסח - עם לקוטי טעמים ומנהגים" שלו, וסידור האריז"ל להר"ר שבתי מראשקוב, ובמשך כל זמן אמירת ההגדה הי' מעיין בשניהם}}.

 

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיר קשיות (ובלשון הקודש: אבא, אשאלך ארבע קושיות). וממשיך:     

ד) די פערטע קשיא איז: שבכל הלילות אנו אוכלים, בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר סיי זיצענדיקערהייט און סיי אנגעלענטערהייט, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר אלע אנגעלענטערהייט}}

[ויש מסיימים: טאטע איך האב בא דיר געפרעגט פיר קשיות, יעצט גיב מיר א תירוץ].  

סדר הקושיות: מטבילין, מצה, מרור, מסובין. "הלילה הזה - מרור", אינו אומר "כולו מרור", מפני שאוכלים שאר ירקות בטיבול ראשון.

בכל פעם שהרבי הי' נוטל את הכוס במשך הסדר, הי' לוקחה בימינו, מוסרה לשמאלו, ומעמידה - דרך הורדה מלמעלה למטה - על כף ידו הימנית. אמירת "והיא שעמדה" בישיבה. ולאחר אמירתה מעמידים את הכוס ומגלים שוב את המצות. גם כאשר סיים הרבי בעצמו את אמירת "והיא שעמדה"  - מכל מקום לא הניח את הכוס מידו, עד שמקריא ההגדה הי' מסיים את הפיסקא בקול רם.

נוהגים לשפוך יין מהכוס (שפיכות קטנות): 3 פעמים באמירת "דם, ואש, ותמרות עשן". 10 פעמים בשעה שמפרט את המכות בשמותם. ו-‏3 פעמים נוספות באמירת הסימנים שרבי יהודה היה נותן "דצ"ך, עד"ש, באח"ב", סך הכל שופכים 16 פעמים, "כנגד חרבו של הקב"ה שנקראת יוה"ך, והוא מלאך הממונה על הנקמה". אין מטיפים יין על ידי אצבע, אלא שופכים מהכוס עצמו.

שופכים את היין לתוך כלי שבור{{הערה|יש אומרים שאם הכלי הוא חד פעמי, או כזה שאינו בשימוש בפסח, די בזה}}. ונזהרים לא לשפוך היין לכלי כשהוא על השולחן אלא בצד, וכן אין מעבירים מעל גבי השולחן את הכלי עם היין. הרבי היה שופך מן הכוס לתוך כלי שמונח לידו על הרצפה. הכלי הי' פגום, אף שהדבר לא הי' נראה כל כך לעין כל, אבל היתה צלחת מסוג שלא השתמשו בו למאכל.

את פסוקי '''"דיינו"''', אומרים ברציפות, ואין מפסיקים באמצע אמירתם (רבותינו נשיאינו לא היו מפסיקים לאמירת ביאורים בין ארבעה עשר חרוזי "דיינו", עד "לכפר על כל עוונותינו", ואחרי פיסקא זו היו ממשיכים ומבארים). בקטע '''"רבן גמליאל"''': באמירת התיבות "מצה ומרור" - הי' הרבי מביט על המינים שבקערה. באמירת התיבות  '''"פסח שהיו"'' לא הביט אדמו"ר מהוריי"צ על הזרוע.   באמירת '''"מצה זו שאנו אוכלים"''' - המנהג לאחוז המצות השני' והשלישית [האמצעית והתחתונה] (על ידי המפה שעליהם) עד "על שום" השני. באמירת '''"מרור זה שאנו אוכלים"''' - המנהג להניח שתי ידיו על המרור והכורך עד "על שום" השני (באמירת "מרור זה" - הי' הרבי אוחז במרור ביד ימין ובחזרת ביד שמאל). באמירת '''"לפיכך אנחנו חייבים להודות"''' - המנהג לכסות את המצות ולהגבי' הכוס (אופן נטילת הכוס - ראה לעיל אות קסב), ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללוי'. ואחר כך מעמידו על השולחן לשני פרקי ההלל, "הללויה הללו" ו"בצאת ישראל", וחוזר ומגבי'  את הכוס לברכת "אשר גאלנו", מתחלת הברכה ועד סופה (שנאמרת בישיבה, דרך חירות).                                                                         

לפני "רחצה", הי' הרבי אומר (בלחש) את כל הדינים הקשורים באכילת המצה והמרור  - המופיעים בהגדה מ"רחצה" ועד "כורך". הרבי לא הי' נוטל ידיו על ידי אחר וכן לא היו מביאים אליו את המים, אלא הי' קם ממקומו ונוטל ידיו במטבח הסמוך לחדר שבו היו מסובים.                                           

הרבי היה נוטל את שלוש המצות בשתי ידיו, אצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך "המוציא" (בישיבה). אחר כך כשמניח את המצה התחתונה להישמט מידיו (כדלהלן בסעיף הבא), נמצאות שתי המצות העליונות נותרות מונחות בין אצבעות ידיו.  

קודם הטבילה, מרכך מקצת מהחרוסת שעל הקערה ביין שבתוך הכלי שתחת לכוס (החרוסת בקערת הרבי היתה יבשה, לפני טבילת המרור, לוקח מעט חרוסת יבשה ורככה ביין הנמצא בצלחת התחתית של הכוס). ייקח כזית מרור מקערת ה"סדר" ויטבול אותו בחרוסת, ורק אחר כך יברך "על אכילת מרור" (כדי לתכוף הברכה לעשיית המצוה).

בברכת "על אכילת מרור" יש לכוון לפטור גם את המרור שבכורך. כל בני הבית מברכים ברכת "על אכילת מרור" בעצמם, ויברכוה כשהמרור בידם (יד ימין) קודם שיאכלוהו. גם נשים חייבות באכילת מרור כשאר כל המצוות שבלילה זה שאף הן היו באותו הנס. אם המרור שבקערה אינו מספיק לכל המסובים, יוסיפו מרור מהצד באופן שלכל אחד ואחת יהי' שעור כזית. אין לשהות מתחילת האכילה ועד סופה יותר מהזמן של "אכילת פרס" (שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות, ובדיעבד אפילו אם שהה יתר על כן יצא, ועל כל פנים לא יותר משבע דקות).

מרור שאכילתו בלתי נסבלת מפני חריפותו - אין יוצאים בו ידי חובה. אכילת המרור בלי הסיבה (זכר לעבודה הקשה של אבותינו במצרים).     

צריך להקפיד שעלי החסה שבכורך יהיו מנוגבים, ולא יהיו רטובים מהמים בהם נרחצו כדי שלא ירטיבו את המצה (וכדאי מאד, לדאוג לזה לפני תחילת הסדר). אם המצה וה[[מרור]] שבקערה לא מספיקים לכל המסובים, יוסיפו מהצד באופן שלכל אחד מהמסובים יהי' שעור כזית מזה ומזה.

אין לשהות מתחילת האכילה ועד סופה יותר מהזמן של "אכילת פרס"{{הערה|שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות, ובדיעבד אם שהה יתר על כן יצא, ועל כל פנים לא יותר משבע דקות}}. אחרי כורך (בחוץ לארץ  - כורך של הסדר השני) מותר לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת. וכן מותר לאכול מרור.

הרבי היה שופך [[מלח]] לתוך המים, טובל את הביצה שלוש טבילות במי המלח. ומתחיל לאכלה מצד ראשה הכד, ואוכלה כולה. ולא הי' מביט בה כלל לבדקה. נזהרים ביותר ממצה שרויה. ולכן המצות שעל השולחן מכוסות, שמא יפלו עליהם טיפות מים, וכן שלא יפול מפירורי השמורה במים או במרק. קודם ששופכים מים, או משקים שמים מעורבים בהם, לכוס או קערה, בודקים שלא יהיו בכלי פירורי מצה.                             

למים אמצעיים (שבין דגים לבשר) אין להעביר ידיו על שפתיו, בכל שבעת ימי הפסח.  

במשך הסעודה הי' הרבי טובל חתיכת מצה שלוש פעמים במלח - שנטל מקערית המלח והניח על גבי מפית המצות - ואוכלה. במשך הסעודה, נהגו האדמו"רים לבאר את ההגדה (ענין זה נכלל במצוות "והגדת", המצווה לספר ביציאת מצרים).       

מקריא ההגדה הוא שמתכבד בברכת המזון ובזימון על הכוס (ומכל מקום, יכול לתת רשות לאחר לברך). בברכת המזון אוחז הכוס (גם כל המסובים), בכף היד, כשהיא מוגבהת והאצבעות זקופות, עד סוף "בונה ברחמיו ירושלים אמן". אז מעמידו על השולחן. לאחר ברכת המזון חוזר ונוטל את הכוס בכף ידו ומברך "בורא פרי הגפן" בישיבה, ושותה את הכוס כולו ובבת אחת בהסיבה. מוזגים את הכוס הרביעית (במלואה). פותחים את הדלת (כדי שנזכור שהוא ליל שימורים ואין אנו מפחדים ממאומה, ובזכות אמונה זו יבוא משיח, וישפוך הקב"ה חמתו על הגויים).

אמירת "שפוך חמתך" בישיבה, ואין צריך לעמוד. יש שנהגו לאחוז הכוס בשעת אמירת "שפוך חמתך", אך אין מנהגנו בכך. נוהגים לנעול או לסגור את הדלת בסיום אמירת "שפוך חמתך". ובחזירתם של השלוחים מתחילים באמירת "לא לנו".

סדר נרצה נקרא כך, משום העושה כסדר הזה, מרוצה לשמים  - כוס ד'  - גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר. בשו"ע רבנו מובא, שלכתחילה טוב לגמור את ה"הלל" גם כן קודם חצות, אבל אין מדקדקים בזה בבית הרב. אמירת ה"הלל" במיושב, ואין נוהגים לאחוז את הכוס בשעת האמירה.

לאחר ברכת "ישתבח" – נוטל את הכוס בכף ידו ומברך "בורא פרי הגפן" בישיבה, ושותה את הכוס כולו ובבת אחת בהסיבה. ומברך ברכה אחרונה על הגפן. אחר עריכת הסדר כהלכתו יהי' בטוח שמרוצה הוא לשמים ואז אומר: