טבע הטוב להטיב

טבע הטוב - להיטיב הוא מטבע לשון העוסקת במידת טובו וחסדו של הקב"ה שזהו אחד מהדברים הכי עצמיים, ומהווה אחד הטעמים לבריאת העולם, כי מכיון שהקב"ה הוא תכלית הטוב, וה'טבע' של הטוב הוא להיטיב ולהשפיע לאחרים חסד, ברא הקב"ה את העולם כדי שיהיה לו למי להשפיע טוב וחסד.

מקור המושג

המושג מופיע בכתבי כל רבותינו נשיאינו, החל מספר התניא.

במאמרי אדמו"ר האמצעי מובא מאמר זה בשם העץ חיים, שמבאר באמצעות משל זה כיצד עוד קודם שנברא העולם רצה הקב"ה בבריאתו מבלי שום גורם שיפעל בו רצון זה, שהרי קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד.

כבר במקור הדברים, מעיר על כך הרבי שלשון המאמר לא נמצא בעץ חיים, ומדייק בדברי אדמו"ר האמצעי שכותב "מאמר העץ חיים בעניין טבע הטוב להיטיב", כשאולי כוונתו לומר שאין זו הלשון בדיוק.

ואכן מייד בתחילת 'שער הכללים' בעץ חיים מופיע הלשון 'כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו', ובדומה לזה בספר שומר אמונים: "האין סוף הוא הטוב המוחלט שההטבה דבר עצמי לו . . שכן דרך הטוב והשלם להיטיב ולהשפיע שלימות ומציאות, כמו כן רצה לברוא העולמות לתכלית ההטבה והחסד כדי שיהיו נמצאים נהנין ממנו . . מטבע הטוב להטיב לזולתו".

עם זאת, הרבי משאיר את הענין כדבר מוקשה הצריך עיון, כיון שגם אם הלשון לא מדוייקת בהחלט, עצם זה שאדמו"ר האמצעי משתמש בלשון 'טבע' כלפי הקב"ה בעצמו קודם הצמצום, הוא דבר מוקשה, ומציין שלשון זו נמצאת כבר בספרי הקבלה שקדמו לתורת החסידות, דוגמת עמק המלך, ומציין לשו"ת חכם צבי שמיישב את הלשון כיצד ניתן להתבטא בשם 'טבע' כלפי מעלה, וטוען שזוהי לשון מחודשת 'מהמצאת האחרונים', ומביא שכך אכן "שגור בפי כל חכמי האמת כי חפץ ורצון הבריאה היתה כי מטבע הטוב להטיב".

לשונות דומים מופיעים גם אצל הרמח"ל ("מחק הטוב הוא להטיב"), והרעיון מופיע כבר בדברי הרס"ג ("כיון שנתברר שהוא קדמון שלא היה עמו מאומה היתה אם כן יצירתו את העולם טובה מאתו וחסד").