תורת החסידות
תורת החסידות היא שיטה בעבודת השם, דרכה האדם מתקרב אל בוראו. יסודותיה והדרכותיה התגלו באמצע האלף השישי לבריאה במרכז אירופה, על ידי הבעל שם טוב, והתפשטה על ידי תלמידיו הרבים.
תורת החסידות, היא למעשה הסבר של תורת הקבלה, המפרטת את מבנה העולמות הרוחניים, השתלשלות והתהוות העולם, ומלמדת את טעמיה הצפונים של מצוות התורה. החסידות מדגישה שעל הלימוד להיות לימוד עם נשמה, המביא לידי מעשה בפועל בעבודת המידות, ואין די בלימוד סתמי, כמו כן קיום המצוות כולן צריך להיות בפנימיות בחיות ועבודת המוחין, וכלשון הבעש"ט "אני לא באתי לעולם אלא לתקן ולהחיות העצמות היבשות, שבכל דבר יהיה חיות ונשמה"[1].
החסידות שמה במרכז את הקב"ה, ומגלה שבכוחו של כל יהודי להגיע לדרגות רוחניות נעלות דווקא בעולם הזה, וזאת על ידי אמונה, ביטחון, שמחה, והשגחה פרטית.
בראשיתה סבלה החסידות מהתנגדות עזה ומרדיפות של המתנגדים, זאת בעקבות חששם שתורת החסידות סוטה מדרך היהדות האותנטית, במשך השנים ירדה ההתנגדות וכיום כמעט ונעלמה כליל.
חסידות חב"ד הינה ההמשך העיקרי לתורת הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש מבין חצרות החסידות, בהיקף כמות הספרות ובביאוריה הרבים והעמוקים בחסידות. נשיאי חב"ד הסבירו את רעיונותיה של תורת החסידות, ובנו שיטה מסודרת דרכה ידבק האדם בה'. כמו כן על ידי מייסדה נכתבה ה'תורה שבכתב' של תורת חסידות חב"ד (מאחר והבעל שם טוב והמגיד ממזריטש לא כתבו ספרים) - ספר התניא.
שלוש שיטות ביהדות[עריכה | עריכת קוד מקור]
ראשיתה בתנועת החסידות שיסד הבעש"ט.
תנועה זו ייסדה שיטה בעבודת השם, שבאה בנוסף לשתי שיטות מרכזיות ביהדות שקדמו לה.
שיטת החקירה[עריכה | עריכת קוד מקור]
בשיטת החקירה אנו מכירים ספרים כגון ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, מורה הנבוכים להרמב"ם, ועוד.
ספרים אלה דנים במציאות הבורא והוכחות לקיומו, הוכחות לעיקרים ביהדות כגון אחדות הבורא, תורה מן השמים אמיתות התורה שבעל פה ועוד.
מחברי הספרים האלה משתמשים בראיות הנובעות מן השכל האנושי, ומכוונות להיכנס אל השכל האנושי של הקורא, בכדי שראיות אלה יכנסו לשכל הקורא, ויאמתו אצלו בהבנה שכלית ברורה כִּרְאִיָּה מוחשית את הדברים שברצונם להעביר לו.
קרי, חכמה זו, חכמת החקירה משתמשת בכלי השכל האנושי, ומתעסקת אך ורק עמו.
שיטת המוסר[עריכה | עריכת קוד מקור]
שיטת המוסר לעומת-זאת, מתעסקת בתיקון המידות.
אדמו"ר הריי"צ מסביר את עניינה של שיטת המוסר בשיחה שאמר, ונדפסה ב"קונטרס תורת החסידות":
.. והאדם כשהוא מתנהג כבעל חי, הנה הוא גרוע יותר מבעל חי. דהבעל חי אין לו דעת לרצות ולבחור במעולה יותר מכמו עניני חמדת הגוף ותאוותיו. אבל האדם שיש בו דעת לרצות ולבחור במעולה יותר מכמו עניני חמדת הגוף, כמו במעלת המדות טובות, ובמעלת המושכלות, ובוחר בתאוות גופניות הוא גרוע ומזוהם יותר מכמו, להבדיל, הבעל חי.
וחכמת ביטול החומר הבא על ידי הוראת מיאוסם שקוצם ותיעובם של תענוגות ותאוות גופניות, וגודל העונש ביסורי גיהנום והדומה, אשר יענש האדם בגלל המשכתו אחר תאוות הגוף, היא חכמת המוסר
תורת המוסר אם-כן, עוסקת ב"חבישת הפצעים החיצוניים", בתיקון מידת הגאוה, העצלות, הכעס וכדומה. דוגמא מצוינת לקו הזה נמצא בספר "מסילת-ישרים" להרמח"ל, למשל.
שיטת החסידות לעומת השיטות האחרות[עריכה | עריכת קוד מקור]
תורת החסידות לא באה לבטל את עניינם של שתי השיטות האחרות, שיטת המוסר ושיטת החקירה, אלא להוסיף עליהן.
תורת החסידות על פי שיטת חב"ד טוענת שאין להסתפק בפניה אל השכל האנושי והתעסקות איתו בלבד, כמו גם אין להתעסק ב"חבישת הפצעים החיצוניים" לבד.
באותו קונטרס כותב אדמו"ר הריי"צ:
.. וביחוד תורת חסידות חב"ד, עם היותה חקירה אלוקית עיונית בעומק נפלא, הנה בכל זאת מבארת כל השכלה עיונית בביאור רחב בדוגמאות ומשלים קרובי ההשגה, ומסברת בעין יפה עד אשר יהיה מובן ומושג גם לקטני ההשגה.
כאורח לימודי המושכלות מן הקל אל החמור, הנה כן הוא גם בלימוד תורת החסידות, אשר מוליך הוא משליבה לשליבה, בסולם החכמה והמדע
הוי-אומר, שאף החסידות מתעסקת עם שכל האדם, אולם לא בסגנון של חכמת החקירה.
חכמת החקירה מביאה רעיונות וראיות שאף מקורן הן בשכל אנושי, ואינן פונות אלא רק לשכל האנושי.
תורת החב"ד אמנם פונה אל השכל האנושי ודורשת שהוא יקבל בשכלו בהבנה ברורה ועיונית את המושכלות שתורת החסידות מציעה לפניו, אך המושכלות עצמן אין מקורן בשכל אנושי, כי אם אלוקי.
בתורת החסידות מבוארים דרגות אלוקיות כפי שהם משתלשלים מהעולמות העליונים עד למטה, בסדר מסודר ובהיר, עם משלים שמקפידים שהאדם לא יְגַשֵּׁם ח"ו את הדברים והדרגות האלוקיות עליהן הוא לומד לדברים גשמיים, ועם-זה ירגיש שייכות לחומר הנלמד עד שזה יפעל עליו את פעולתו.
וכפי שממשיך וכותב אדמו"ר הריי"צ:
אמנם יתרון לתורת החסידות בזה, אשר מעוררת גם רגשי הלב להתפעל באותה המידה שבלב המחויבת מידיעתה והשכלתה של ההשכלה ההיא, אשר למד בתורת החסידות
קשה לבני השיטות האחרות להבין כיצד אפשר להתעסק עם שני קצוות קיצוניים כל כך באישיות האדם, השכל הקר והלב החם ולדרוש שזה ישפיע על זה.
בשנת תרנ"ה (1895) ישבו קבוצה של יהודים משכילים אצל האדמו"ר הרש"ב. ואחת השאלות שהפנו לרבי הייתה:
"תורת החסידות מהי? מצד אחד - אמרו - נראה שתורת החסידות היא פילוסופיה דתית עמוקה העוסקת ומוצאת הסברה מקיפה על העניינים העמוקים של מציאות הבורא ובריאת העולם.
מאידך גיסא - תורת חב"ד מדליקה בלב האדם להב-שלהבת בשעת קיום מצווה ומביאה את האדם לאהבת ישראל. תורת חב"ד - הטעימו - כוללת שני קטבים נוגדים לכאורה: הבנה קרה ורגש לוהט.
אכן - ענה להם הרבי הרש"ב - זוהי חסידות. הרגש הלוהט והנלהב בתוך ההבנה השכלית בלווית בחינה מסוימת.
(הבחינה היא:) מתי ההבנה החסידית אמיתית? כשהמבין מתפלל עם אותה הבנה שהבין והשיג, התפילה הנלהבת היא הבחינה של ההבנה האמיתית! ומתי תפילה אמיתית? כשאחרי התפילה מתנהגים במידות טובות".
תורת חסידות חב"ד[עריכה | עריכת קוד מקור]
ערך מורחב – תורת חסידות חב"ד, לימוד החסידות |
תורת חסידות חב"ד מתאפיינת בעמקותה וחתירתה להבין את עומק העניינים המבוארים בתורת הקבלה על דרך עבודת השם. שיטה זו מיוסדת בשורשה על תורות ודרך הבעל שם טוב, אך ממשיכה בעיקר את דרכו של המגיד ממעזריטש, בהרחבה מסויימת. מסיבה זו, היו שהגדירו את הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש ואדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד, כשלשת הספירות העליונות הנקראות חכמה בינה דעת, ואשר ראשי תיבות של שמם היא המילה "חב"ד".
הכנה לביאת המשיח[עריכה | עריכת קוד מקור]
תורת החסידות היא ההכנה לביאת המשיח, כנודע מתשובת המשיח לבעל שם טוב, "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעיינותיך החוצה".
ספר התניא הוא התורה שבכתב של תורת החסידות, וספרי המאמרים של רבותינו נשיאנו הם התורה שבעל פה של תורת החסידות.
תורת החסידות התגלתה דווקא בדורות האחרונים, כהכנה לגאולה האמיתית והשלימה שאז תתגלה פנימיות התורה במימד מוחשי הנראה לעין כל אדם.
בחסידות מובא כי פנימיות התורה היא בחינת הטל תורה שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים.
התנוצצות הגאולה[עריכה | עריכת קוד מקור]
חז"ל אומרים "ששה אלפי שנים העולם קיים". ששת אלפי השנים מכוונים לששת ימי בראשית, כפי שנאמר:[2] "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", לגבי הקב"ה – אל"ף שנים נחשבים כיום אחד, והאלף השביעי – העולם הבא – משול לשבת, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
שני האלפים האחרונים מתוך ששת ה"ימים" נקראים בחז"ל "ימות המשיח", כלומר – שתוכנם הוא גילוי אורו של משיח.[דרוש מקור: מה המקור להסבר זה בדברי הגמ'] וכשם שבמעשה בראשית דווקא בסיום היום השישי נברא האדם – תכלית הבריאה, כך גם באלף השישי (בסופו) תהי'ה ביאת המשיח, וכל ייעודי התורה על ימות המשיח הוא בתוך זמן זה (בתוך ששת אלפי השנים שבהם העולם קיים).[דרוש מקור: מאיפה השייכות בין ביאת המשיח לבריאת האדם? באור החיים פנחס מובא שבבורו של יום השישי תבוא הגאולה ובלי קשר לבריאת האדם.]
ומובא שמתקופת האלף השישי שכנגד ערב שבת, ובמיוחד במחציתו השני'ה (כיון שהמחצית הראשונה משולה לליל שישי) – משנת ה' אלפים ת"ק ואילך, התחיל להפציע שחר הגאולה ואורו של משיח החל להתנוצץ בעולם. ובלשון האור החיים הקדוש: "ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום". וככל שמתקרבים יותר לסיומו, מתחזקת יותר התנוצצות זו.[3][4]
וזהו על פי מה שכתוב בפסוק והי' ביום השישי והכינו כו' שצריך הכנה לשבת, ומצוה על פי שו"ע לטעום מכל מאכל שנתבשל לשבת שנאמר טועמי' חיים זכו. הרמז בזה על פי תורת החסידות שבכללות העולם אזי האלף השביעי נקרא "יום שכולו שבת", ואז תהי' הסעודה מלויתן ושור הבר, וידוע הפירוש על פי חסידות שיתגלה פנימיות התורה על ידי משיח שיבוא בב"א, וזה נקרא סעודת הצדיקים מנשמות הנקראים נוני ימא, שהם נקראים לויתן מתורה ומצוות שלהם, וכל נשמות מעלמא דאתגליא מתורה ומצוות שלהם נקראים שור הבר, ועל כן כיון שהתחיל יום השישי שנת ת"ק הייתה הזכות והמצוה לטעום מהמאכלים של שבת, ולכן נשלח לעולם הזה הבעש"ט לגלות פנימיות התורה, וכל מה שיתגלה פנימי' התורה על ידי הצדיקי' עד ביאת המשיח זה נקרא טעימא בעלמא, ועיקר הסעודה תהי' לעתיד אבל קודם לזה לא הי' ביכולת לנשמות בגופים לטעום מאילנא דחיי[5].
התנוצצות זו באה בהתגלות בתורת החסידות שהיא הדרגה העמוקה ביותר בתורה, המכונה דרגת היחידה. שהיא גילוי מתורתו של משיח שעניינו יחידה הכללית של נשמות ישראל.[6]
נאמר בזהר הקדוש, כי בהתקרב ימי המשיח יתגלו לכולם רזי התורה, התגלות זו היא הכנה הכרחית לגאולה, ועל ידי זה "יפקון מן גלותא ברחמין". וכן ישנה התגלות בחינת משיח, כפי שמבאר זאת אדמו"ר הזקן בעל התניא "על ידי צדיקי קדושי עליון שהיו בהתחלות ת"ק לאלף השישי כידוע", וכדלקמן.
ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]
קישורים חיצונים[עריכה | עריכת קוד מקור]
הערות שוליים
- ↑ לשונו במכתבו אל רבי מנחם מנדל משקלוב
- ↑ תהלים צ, ד.
- ↑ אור החיים על התורה ויקרא ו, ב. במדבר כו, יט.
- ↑ חשבון נוסף מובא בספרים שיומו של הקב"ה הוא רק יום של 12 שעות. ראה מקדש מלך על זוהר חלק א קיז, א. וכן משמע ברמב"ן וברבינו בחיי בראשית ב, ג. וראה ספר המאמרים תש"ט עמוד 245. (ולהעיר מפירוש רש"י בתהלים שם: "כי יום אחד של הקב"ה ומעט מן הלילה של הקב"ה הם אלף שנים" עיין שם.)
- ↑ כתר שם טוב ע' תיח - מדברי אדמו"ר הרש"ב.
- ↑ קונטרס עניינה של תורת החסידות, ספר המאמרים תרס"ג עמוד קמ"ב ועוד