תליה לנסקלין

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף איסור הלנת התלוי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תליה לנסקלין היא המצוה לבית דין[1] לתלות את מי שנתחייב תליה בבית דין.

דיני ומקור המצוה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מגדף ועובד עבודה זרה[2] שנתחייבו בבית דין סקילה, ישנה מצוה לבית דין לתלות אותם לאחרי שנסקלו.

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי

דברים כא, כב-כג

אמרו חכמינו זכרונם לברכה[3] אלו שהתחייבו בבית דין סקילה, אחר שסוקלין אותם תולין אותם על עץ, ומקיפין שתי ידיו זו על זו ותולין אותו סמוך לשקיעת החמה ומתירין אותו מיד אחרי שתולים אותו. וקוברין אותו עם העץ שנתלה בו, ועם האבן שנסקל בו, שלא יאמרו הבריות זה העץ שנתלה בו פלוני.

מטעמי המצוה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אחת מסיבות התליה היתה כדי להגביה את הנידון ולפרסמו לעין כל, וגם שכשיראו עסק זקיפת העץ וקשירת הנדון עליו, תיכנס יראה ופחד בלבם.

איסור לינת המת[עריכה | עריכת קוד מקור]

איסור לינת המת הוא איסור להלין את התלוי על העץ[4], וזה מצוה לקבור אותו מיד (וכן את כל המתים[5]), שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ"[6], זו מצות לא תעשה. ואפילו מי שמשהה ומלין את המת עם הקבורה שלא לכבודו עובר בלאו.

אין מצוה זו בנתלה לבד, אלא אף כל הרוגי בית דין מצוה לקברם ביום הריגתם.

מת מצוה[עריכה | עריכת קוד מקור]

גם בכלל המצוה לקבר כל מת מישראל ביום מותו, ומפני כן יקראו זכרונם לברכה המת, שאין לו מי שיתעסק בקבורתו מת מצוה, כלומר שמצוה על הכל, לקברו מצד הצווי הזה.

מטעמי המצוה[עריכה | עריכת קוד מקור]

שאמרו שם כי קללת אלהים תלוי, כלומר, שלא יאמרו הבריות מפני מה זה תלוי, מפני שקלל את השם, ונמצא בהזכירם זה ובהעלותם הדבר בפיהם שהם מחללים שם שמים וגומלים רע לנפשם, והאל שחפץ בטובת בריותיו מנעם מזה מפני כך[7].

בהשאלה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרבי הזכיר כמה פעמים ש"מת מצוה" (ע"ד הצחות) נקרא גם ספר, מסכתא או ענין שלא לומדים אותה (מועד קטן), אז יש חיוב יותר גדול להתעסק בענין, וללמדה, על דרך "מת מצוה".

ותלית אותו על עץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

האריז"ל פירש את הפסוק כשהספיד את הרמ"ק, שכ"יהיה לאיש חטא משפט מוות" - כשיחסר ("חטא" - מלשון חסרון) לאיש "משפט מוות" - יחסר להם טעם לפטירתם, כי יש כמה צדיקים גמורים שנפטרו שאין שום סיבה לפטירתם, אז הסיבה היחידה שאפשר לתלות את סיבת פטירתם היא, "ותלית אותו - על, עץ" - חטא עץ הדעת היא הסיבה היחידה לתלות בה.

כמובא בגמרא[8] "ארבעה מתו בעטיו של נחש ואלו הן בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד".

הרבי מסביר שזה שישנם אלו ש"מתו בעטיו של נחש", היא שלא חסרון בהם ח"ו, כי אם שהנחש הביא זוהמא לעולם (הרגשת עצמו), שזה פעל על הצדיק חסרון (לא חסרון של הצדיק, כי אם מה שהנחש הביא).

אך יש מעלה בביאורו של האריז"ל, כי הפגם יכול לפעול רק על חיצוניותו של יהודי, אך פנימיותו היתה באמנה איתו, ואם כל יהודי שפנימיות נשמתו מאיר בגלוי אין טעם משפט מוות, גם לא הטעם של הזוהמא של "עטיו של נחש", כי אם "ותלית אותו על עץ" - זה (שמו שהיה אצל חטא עץ הדעת, שהיה) "נורא עלילה על בני אדם", זה רק מצד הקב"ה שפעל שיהיה ענין של מיתה בעולם[9].

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) מצוה תקלה.
  2. כדברי חכמים בפרק נגמר הדין (סנהדרין מה, ב), החולקים על דברי רבי אליעזר שאומר שכל אלו שנסקלו בבית דין, נתלין.
  3. סנהדרין מו, א.
  4. ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) מצוה תקלו.
  5. ספר החינוך מצוה תקלז.
  6. דברים כא, כג.
  7. סנהדרין מו, ב.
  8. בבא בתרא יז, א.
  9. לקו"ש חכ"ד שיחה א' פ' תצא.