אין עצם מסתיר על עצמו

אין עצם מסתיר על עצמו הוא טענה לוגית המובאת בחסידות כהסבר לכך שהצמצום שפעל שם אלוקים אינו מעלים על עצמותו ויתירה מכך שגם אינו מעלים על אור אין סוף, וכל פעולתו הוא רק להעלים על האור ביחס לנבראים. טענה זו מובאת כהסבר לתוכן הפסוק "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים". ומבארת כי היות ושם אלקים מאוחד עם שם הויה, לכן אין בכוחו להעלים עליו מהטענה כי "אין עצם מסתיר על עצמו".

מקור

מקורו הראשון של הטענה כלשונה הוא במאמר שאמר האדמו"ר הזקן:

"ואמנם יובן למשכיל דלגבי עצמותו ית' אין בחינת מגן המבדיל דשם אלקים הבדלה והעלם אמתי, מאחר שהוא עצמו המעלים ומבדיל כו' ועיקר ענין ההבדלה וההעלמה הוא רק לנבראים בלבד כדי שיתקיימו במציאות יש ודבר כנ"ל, אבל לא לגבי עצמותו. וזהו שאמר דקמיה כחשכה כאורה כו' וכמו שנתבאר במקום אחר. וזהו "כִּי הוי' הוּא הָאֱלֹקים" ית' דהבדלה דשם אלקים מתיחד בעצמותו ית' בתכלית היחוד ולזאת "אֵין עוֹד" (המשך הפסוק) שאין הנבראים תופסים מקום כלל, אפילו בדרך בחינת עוד ודבר טפל.."

— מאמרי אדמו"ר הזקן - תקס"ד, עמוד סה.

וכעין הדברים מובא בתורת חיים לאדמו"ר האמצעי

"ומאחר שהוא בעצמו ית' עשה בחינת המגן ונרתק זה דשם אלקי' כדי שיהי' בריאה בעל גבול כו' אם כן אין זה הגבלה וצמצום כלל לגבי עצמותו רק למקבלים לבד כדי שיהיו במציאות יש וגבול כו'.

— שמות חלק ב, עמוד שה, א

תוכן הטענה

הטענה היא שכאשר המסתיר ומניעו הם בעצם דבר אחד עם הדבר המוסתר אין בזה הסתרה אמתית. מכיוון שכאשר ההסתר היא תוצאה של הגבלה עצמית בכוחו של המוסתר לבטל ברגע את ההסתרה שנוצרה ממנו עצמו. במובן עמוק יותר הטענה טוענת כי אין כלל הסתרה, וממבטו של המציאות המוסתרת אין כלל תחושה של הסתרה, ופעולתו מעלימה רק כלפי הזולת, אך כלפי עצמו הוא לא יכול להסתיר. ולעומת זאת כאשר הסתרה נובעת מכח חיצוני אזי הוא באמת מעלים ומסתיר.

בביאור העניין בפרטיות ישנם בספרי החסידות שני מהלכים כלליים:

• התאחדות שני הקווים מצד שורשם בעצמות - מכיוון שבעצמות כלולים שני הכוחות, שההעדר ההגבלה של העצם מחייב שיהיו לו ב' הכוחות "שכשם שישנו כח בבלתי בעל גבול כך ישנו כח בגבול". ממילא כשהם כלולים בו עניינם ומהותם של שני הכוחות הוא לא הציור שלהם המבדיל אותם זה מזה, אלא נרגש בהם מהותם שהם כוחות העצמות, לכן אינם מנגדים זה לזה. משום שמהות שניהם אחד - כוחות של העצמות, שנרגש בכח הגילוי שמהותו הוא כח העצם, וכך נרגש גם בכח ההעלם שהוא כח העצמות.
• התאחדות שני הקוים מצד מטרת הצמצום - מכיוון שהצמצום הוא חלק מתהליך הגילוי לכן אינו מעלים על הגילוי ובו ומצד המתגלה הוא נמצא בו בגילוי גם כשמתעלם מהמקבל. (כמדומה שכן הוא מהלך הדברים בוידעת מוסקווה, וכן הוא המשמעות במאמר להבין בלקו"ת אות ה אף כי שלא במפורש ממש)

קיימת מעלה בכל אחד משני האופנים, באופן הא' התאחדות הכוחות גילוי וצמצום היא בעצם מהותם. כל עצם המושג צמצום הוא רק מצד העצמות וכל מהותו ועניינו הוא ביטוי לכח העצמות שהוא גם המקור לכח הגילוי וההתפשטות. בניגוד לאופן השני בו הכוחות עצמם אכן שונים והפוכים זה מזה, ורק מטרת הצמצום זהה למטרת הגילוי, אבל בעצם מהותו וציורו הצמצום שונה בניגוד לגמרי מתנועת הגילוי.

אולם קיימת מעלה גם באופן השני שהתאחדות הכוחות היא בפעולתם הגלויה. כלומר, גם כשמתגלה בכל אחד מהם ציורו הפרטי שבו הוא שונה בתכלית מזולתו למרות זאת מתאחדים ופועלים יחד. בניגוד לאופן הא' שהתאחדות הכוחות בעצם אינו מחייב שגם כשהתנועות יבואו בהתגלות הם יהיו מאוחדים, כי למרות שמצד העצם מהות שניהם אחד כשבאים בגילוי ומתגלה ציורם הפרטי הם סותרים ומנגדים זה לזה בתכלית, שזו תנועת גילוי (חסד) וזו תנועת העלם וההסתר (גבורה). אולם באופן הב' ההתאחדות של שני התנועות היא גם בהתגלותם, כי ניגודם של שני הקווים מותנה בכך שהם יהיו שני קוים שונים ונפרדים בלי שייכות זה לזה. אולם כשכל תנועת הצמצום באה למטרת גילוי התאחדות הקווים היא גם בהתגלותם, משום שכל תוכן ומהות תנועת הצמצום הוא למטרת וחלק מתנועת הגילוי.
אולם מבואר בחסידות שלולי התאחדות שני הקווים מצד שרשם לא היו באים מתאחדים גם בהתגלותם, והתאחדות התנועות בהתגלותם ושילובם זה בזה הוא רק מצד שבשרשם מהותם אחד

משלים

השפעת הרב על ידי משל

כמשל והמחשה לטענה זו מובא בתורת החסידות משל מהשפעת שכל מרב לתלמיד. משל זה מובא לראשונה במאמרי האדמו"ר האמצעי (ספר מאמרי אדמו"ר האמצעי שמות חלק ב עמוד תערג) משל שהורחב והתבאר על ידי רבותינו נשיאנו במאמריהם במשך הדורות.

המשל מתאר, רב חכם גדול הרוצה להשפיע "דבר-שכל" לתלמיד שכישוריו השכליים נמוכים וקטנים בערך לשכלו של הרב. להצלחת המשימה נדרש המשפיע לצמצם ולהתאים את שכלו וחכמתו שבעת ההשפעה לא יגלה רק את רמת השכל השייכת לפי ערך התלמיד. השכלה זו תהיה רק קיצור ותמצות של שכל הרב והארה חיצונית המותאמת לפי ערך כלי המקבל. מלבד זאת, לעתים כאשר עולמו של התלמיד זר ומנותק לגמרי מעולמו של הרב, על הרב להעלים את השכל במשל מתאים מעולמו של התלמיד. מהותו של המשל ופרטיו הנם זרים לעומק שכלו והשגתו השכלית של הרב, והרי המשל כלבוש שמחד גיסא מעלים על לובשו, ומאידך גיסא מותאם למידתו. כן הוא גם במשל ונמשל, שהמשל הוא דבר זר משכל והשכלת הרב ומעלים עליו אלא שהוא מותאם לפרטי הנמשל ולכן הוא מגלה את השכל לעולמו של התלמיד.

המורם מכך, שבעת שעוסקים הרב והתלמיד בשכל המקוצר או בפרטי המשל, עצם שכלו של הרב וסברותיו נעלמים ומוסתרים, וסברותיו המופשטות של הרב אינם גלויים. אולם הסתר זה אינו אמתי כלפי הרב שהרי אין לומר שהסברות נמחקו מידיעתו, אלא נהפוך הוא כל פרט בשכל המקוצר אותו משפיע הרב וכן בכל פרט במשל רואה בו הרב בגילוי כל עומק השכל שיש לו במוח זיכרונו.

ויתירה מכך, שכל התוכן של ההתעלמות של שכל הרב והבאתו בצמצום במשל הוא בכדי שבסופו של דבר השפעת הרב תגיע ותושפע למקומות נמוכים יותר בשכל התלמיד הנמוך והקטן.

וכן הוא גם בהשפעה האלוקית בעולמות, אשר למרות ההסתרה והצמצום שבהשפעה לצורך התאמה והתלבשות בנבראים הסתרה זו היא רק מצד הנבראים אולם מצד הבורא (במשל - הרב) בכל פרט בבריאה מאיר שורשו האלוקי וחיותו כפי שהוא מצידו לפני צמצומו.

לאמתו של דבר, כשמדובר ברב ותלמיד במשל סוף סוף ישנו צמצום בעת הכנת הרב להשפיע שבאמצעות צמצום השכל על יד הרב נמצא שכל ששיך למקבל, ורק שלאחר מכן מפני שבמוח זכרונו של הרב מאיר השכל בכל עמקו לכן גם בפרטים הקצרים אין הצמצום ומאיר בהם מצד הרב כל השכל. משאין כן במשל גם בעת הצמצום עצמו אין בכך שום הסתר על הבורא מצד הבורא כי כל מטרת הצמצום הוא רק ביחס לאור ששיך לנבראים שהוא לא ירגיש את האו הבלי גבול ומצד הבורא תמיד הוא היה נבדל מהאור הבלי גבול ולכן גם בעת הצמצום עצמו הוא אינו צמצום ביחס לבורא.

לימוד אותיות המסכת

תקדים ומעין משל זה מביא האדמו"ר הזקן בלקוטי תורה במאמר "להבין מה שכתוב באוצרות חיים" אות ה' משל לחכם הבקי באיזו מסכת בכל פרטיו וכל הקושיות והתירוצים לעומקן הכל תפוס בשכלו באר היטב ופרטי סברותיה תפוסים בשכלו והשגתו בתכלית. חכם זה כשמעיין וחושב ומדבר בה אזי אור השכל והחכמה שבמסכת מתגלה ומתלבש באותיות בשכלו. אולם כשפוסק מלעיין רק חוזר על לימודו לבד בלי עיון, כגון חזרת לשון המשנה. במקרה זה אם כי ישנם האותיות מסתלקת מהן כל העמקות והרחבת השכל ואינו מתגלה כלל באותיות אלו. והאותיות הם רק בחינת רשימו לגבי אור השכל שאינו מתגלה כלל לזולת השומע ממנו אותיות אלו. אולם ההעלם זה הוא רק לגבי הזולת (או אפילו לגבי הדבור שלו שבאותיות הדבור שלו אין בגילוי אור השכל) אבל לגבי האדם עצמו המדבר, מאחר שהשכל כולו גלוי וידוע אצלו בלי שום יגיעה (וסוקר במחשבה אחת מה שצריך לפרש בדבור זמן רב כנודע) וכיון שכן הרי גם בשעה שחוזר על האותיות לבד גלויים וידועים ונסקרים במוחו ומחשבתו כל עומק השכל שיש במסכת זו ואינן כלל בבחי' העלם והסתלקות מהשכל והמחשבה שלו.

כיסוי הראש

מובא בשולחן ערוך בקשר לכיסוי הראש:"..הנחת היד על הראש לא חשיבה כיסוי.." ומקורו בשו"ת תרומת הדשן (סימן י') שנימק את הדין: "משום דהראש... והיד חד גוף אינון ואין הגוף יכול לכסות על עצמו.." כלומר, היות ותוכנו של כיסוי הראש הוא הסתרת מציאותו אין בכוחו להסתיר את מציאותו על ידי גופו שלו עצמו משל זה מבאר את ההתאחדות של הכוחות כפי שהם מצד העצם שאין בכוחם להעלים זה על זה לפי שהמהות של שניהם הוא אותו העצם.

ראו גם

• ה' הוא האלוקים
• צמצום כפשוטו