לשון נקיה

לשון נקייה הוא דיבור תוך שימוש במינוח חליפי למושג שהדובר לא רוצה להזכירו. מקור המושג "לשון נקייה" הוא בתלמוד הבבלי. במסכת פסחים (דף ג, עמוד א) מובאת ברייתא: "תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה".

מקורו

השימוש ב"לשון נקייה" הוא חיוב הלכתי, בחז"ל מובאות אזהרות רבות שלא ינבל אדם את פיו ומופיעים על כך גם עונשים חמורים, כגון: "אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה." וכן "מעמיקין לו גיהנום." ו"בעוון זה נערי שונאי ישראל מתים." (הביטוי "שונאי ישראל" עצמו הוא דוגמה ללשון נקייה הבאה בלשון סגי נהור, כמובא בהמשך).

מכאן גזרו חז"ל: "שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו ולעולם יספר אדם בלשון נקייה." פסיקה זו נקבעה במקומות רבים בספרי ההלכה והמוסר.

המקור לדיבור בלשון נקייה הוא על פי המופיע בפרשת נח בה הקב"ה נמנע מלהגיד על חיה מסוימת שהיא טמאה ובמקום זה השתמש בביטוי:"וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה".

בתלמוד מובאים ציטוטים רבים מהמקרא והנביאים, בהם האריך הפסוק במילותיו כדי לכתוב ב"לשון נקייה". כה גדולה ההקפדה ביהדות לדבר ב"לשון נקייה", שאפילו הביטוי "אור ליום", המסמל בעצם את הערב שלפניו, נובע מהרצון שלא להשתמש במילה לילה, המעוררת קונוטציות שליליות, אלא דווקא במילים אור ויום המעוררות תחושה חיובית (מסכת פסחים ג ע"א).

במיוחד מקפידים חז"ל להשתמש בלשון נקייה בעניינים הקשורים בצניעות ובתחום שבין איש לאשתו. כך למש"ל מופיע הביטוי "ביתי" במקום "אשתי"), "נפקנית" ו"יוצאת לחוץ" במקום 'זונה' וגם "עבירה" סתם, בלי לפרט שמדובר בחטא זנות.

הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (חלק ג', פרק ח') מציין כי לשון הקודש נקראת כך, מאחר שהיא מובנית על בסיס של לשון נקיה כי "המה דברים שהשתיקה יפה להם, ואם הביא ההכרח להזכרתם, יש למצוא עצה לכך, על ידי כינויים מלשונות אחרים". כדוגמה מרכזית לכך, הוא מביא את האיברים שיש להם רק כינויים בלשון הקודש. כפי שניתן למצוא בתלמוד: "אותו מקום", "גבורתו" ועוד.

בזוהר מובא תהליך הנוצר משימוש בלשון לא נקיה, כשאדם מוציא מילת גנאי על אדם אחר, הקול של מילת הגנאי עולה למעלה ומלאכי חבלה מתחברים לקול, הקול מעיר את התהום הגדול, ומלאכי החבלה מזיקים לאדם.

לגבי פרשת מצורע ישנם מספר התייחסויות מהרבי: הרבי מצויין שבספרים שונים היא נקראת "פרשת טהרה" וכן הורה הרבי לועד לכתיבת ספר תורה לילדי ישראל, לכתוב בתעודת לילדים שזכו באות בפרשה זו 'פרשת הטהרה'^{[דרוש מקור]}. אדמו"ר הריי"צ היה נמנע מלהזכיר את שם הפרשה, אלא לכל היותר כתב או אמר את היום בחודש וכדומה. יחד עם זאת, ציין הרבי בשנים מאוחרות יותר כי בדורות האחרונים, מנהג ישראל לקוראה בשם זה והסביר הטעם: מכיוון שקרוב כבר הגילוי של 'אתהפכא חשוכא לנהורא' (בארמית: הפיכת החושך לאור), לעשות מ'מצורע' – תורה, "תורת המצורע". מאוחר יותר הוסיף, ששם זה רומז שכבר מרגישים קרוב לביאת משיח צדקנו, שנקרא בשם זה.

בלשונו של הרבי

• מצוייני צה"ל - ולא 'נכי צה"ל', דבר המצביע על מהותם האמיתית של אנשים שמסרו את הנפש עבור כלל ישראל.
• בית רפואה - ולא 'בית חולים', על שם התכלית האמיתית של המוסד.
• יהודי שאינו שומר תורה ומצוות (בשלימות) לעת עתה - במקום הביטוי 'חילוני', היות שכל יהודי הוא חלק מ'גוי קדוש' ואינו יכול לשנות את מהותו האמיתית שהוא קודש ולא חול.
• קירוב רחוקים - הרבי התנגד לביטוי זה, כיוון שאין יהודי רחוק.
• להבדיל על יהודים - יש הבדלה רק בין ישראל לעמים, אך לא בין יהודי לחברו (לא משנה באיזה מצב הוא נמצא).
• במקרה - שום דבר אינו במקרה, הכל בהשגחה פרטית.
• מקום אחר - אין יהודי שנמצא במקום אחר, כי הרי בכל מקום הקב"ה נמצא.
• לשון סגי נהור - במקום לתאר מצב מסויים באופן שלילי, מתאר זאת הרבי בלשון מהופכת דוגמת "אינו במגמת עליה", כדי לא לתת תוקף בדיבור למגמה הלא חיובית.
• היפך החיים - הרבי נמנע מלהתבטא על אדם שמת שהוא מת, אלא השתמש בביטוי "היפך החיים".

ראו גם

• מסיימים בטוב

לקריאה נוספת

• הרב לוי יצחק שפרינגר, ‏לשון רבו, שבועון כפר חב"ד, גיליון 2043 עמוד 84 (תשפ"ד)

קישורים חיצוניים

• הרב משה-מרדכי לאופר, לעולם יספר אדם בלשון נקיה, עיתון המבשר, הובא באתר שטורעם, יום שישי, כ"ט סיוון תשע"ג (הקישור אינו פעיל) (הקישור אינו פעיל)
• זלמן רודרמן, מעשה רבי
• מדור 'ניצוצי רבי' שבועון התקשרות: דיבור של נשיא הדור, גליון צ"ט  •  לשון נקיה ופה קדוש, גליון תכ"ט
• ביד הלשון: לא נפטר 'בטרם עת' ואף חסיד הוא לא 'מיתולוגי'
• יהושע מונדשיין, זהירותו והקפדתו של הרבי בעניני הלכה ומנהג, אתר כרמים