שיחה:מרדכי דובינסקי

בתל אביב היה ראש ישיבה גדול, שחיבר ספר 'חידושים'. בהקדמה לספרו, מספר שבישיבה בה למד כבחור, היו בחורים רבים שלא הניחו תפילין, לא קיימו מצוות, והתעורר ויכוח האם להמשיך להחזיקם בישיבה או לאו. היו שאמרו שלא לזרקם, הם הרי יושבים ולומדים תורה...

[אגב, פעם עלו מספר חסידים לביתו של אותו ראש-ישיבה, והוא החל לומר את חידושיו וסברותיו...

החסיד ר' מוטל דובינסקי, הבין את המתרחש והחליט לקום ולעשות מעשה.

אחרי שהראש ישיבה גמר "חידוש", קפץ מוטל ואומר: 'פש... איזה סברא גאונית'...

כששמע ראש הישיבה את ר' מוטל, התמוגג מנחת ואמר: 'או, זה בחור שמבין עניין', וככה המשיך להגיד חידושים נפלאים, ר' מוטל בכלל לא הקשיב לו, וכשסיים אמר לו:'איזה סברות.... סברא גאונית כזו, כבר מאה שנה לא אמרו'... והוא שומע את זה, אמר לו – דער בחור, וועט וואקסן א עילוי...].

פולע כאן כותב שכאשר הגיע ל770 הגיעו לקבל את פניו כאשר מוטל דובינסקי היה הנהג.

מוטל דער שוחט: לפני שנשלחתי למחנה, שלחו לביתי הודעה על כך. אמי ע”ה, מרת פרומא-שרה בת ר’ אייזיק דובינסקי, באה להיפרד ממני. היא הביאה איתה שק עם מיני מאכל שטריותם נשארת עמידה לאורך זמן. זאת היתה פגישתנו האחרונה: אימא נרצחה יחד עם אחי חיים-גדליה ורעייתו חנה (לבית גייסינסקי), ועם עוד המוני יהודים, בשחיטה הגדולה והמפורסמת שערכו הנאצים ביער באבי-יאר ביום-כיפור תש”ב, השם ייקום דמם.