פתבג המלך

		יש לפשט ערך זה: הערך מנוסח בצורה תורנית ובשפה גבוהה מידי, וקשה להבנה לקהל הרחב.
		יש להוסיף מבוא אינטואיטיבי שיסביר את הרעיונות והמושגים בצורה פשוטה יותר, רצוי בליווי דוגמאות. אם אתם סבורים כי הערך אינו ברור דיו או שיש נקודה שאינכם מבינים בו, ציינו זאת בדף השיחה שלו. יש לציין כי ערכים רבים המסבירים מושגים בחסידות מצריכים רקע מוקדם.	עריכה

"פת בג המלך" הינו סימן לקביעות ראש השנה ביחס לפרשת וילך, "ב"ג המלך פת וילך", דהיינו שכשחל ראש השנה (שענינו "תמליכוני עליכם", "המלך") ביום ב' או ביום ג', אזי "פת וילך, פת מלשון פתות אותה פתים, שמחלקים נצבים וילך לשתים", היינו שקוראים את פרשת ניצבים בשבת שלפני ראש השנה, ופרשת וילך בשבת שלאחרי ראש השנה, שבת שובה.

בחסידות

את משמעות הסימן ביאר הרבי בדבר מלכות פרשת ניצבים תנש"א:

'בפרשת נצבים, "אתם נצבים גו' לפני ה' אלקיכם גו' לעברך בברית ה' אלקיך וגו'" – מדובר אודות מעמדם ומצבם של ישראל מצד מציאותם העצמית (להיותם בני אברהם יצחק ויעקב) כפי שנבראו ע"י הקב"ה (לפני העבודה), כמודגש גם בהתחלת וראש הפרשה בתיבת "אתם", שמדגישים לכל לראש עצם מציאותם של ישראל, ולאח"ז באים פרטי הענינים ד"נצבים היום כולכם וגו'".

ובפרשת וילך, "וילך משה גו' בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" – מדובר אודות מעמדו ומצבו של משה רבינו בגמר ושלימות עבודתו, ודוגמתו גם בנוגע לשלימות עבודתו של כאו"א מישראל מצד ניצוץ משה שבו.

והעילוי שניתוסף ע"י העבודה לגבי המעמד ומצב שלפני העבודה מודגש בשם הפרשה (שמורה על תוכנה) – "וילך" – שעי"ז נעשית הליכה אמיתית שהיא באין-ערוך לגבי המעמד ומצב ד"נצבים".

וכל זה מודגש יותר כשקורין פרשת נצבים בפ"ע ופרשת וילך בפ"ע (כשר"ה חל ביום ב' וביום ג'), כי, ככל שתגדל הדגשת מעלתם של ישראל לפני העבודה (ע"י הקריאה דפרשת נצבים בפ"ע), תגדל יותר הדגשת העילוי והשלימות שבעבודה (ע"י הקריאה דפרשת וילך בפ"ע).

ויומתק יותר דיוק הלשון בהסימן "ב"ג המלך פת וילך . . שמחלקים נצבים וילך לשתים" – שהחלוקה לשתים (תוכנו של יום שני (הב' ד"בג") שנבראת בו מחלוקת), היפך האחדות ד"הקב"ה יחיד בעולמו", היא, כדי להדגיש את החיבור האמיתי שביניהם (השלום דיום שלישי, ג' ד"בג") ע"י עבודת האדם, שעי"ז נעשה עילוי שבאין-ערוך לגמרי, "פת וילך", הליכה ("וילך") שהיא באופן של הבדלה ("פת") מהמעמד ומצב שלפני העבודה ("נצבים")...

"פתבג המלך" – "הוא שם מאכל המלך בל' כשדים", ובלשון הכתוב "וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך ומיין משתיו" (מן היין אשר ישתה הוא), היינו, שבר"ה (שנקרא "המלך") מזמין הקב"ה (מלכו של עולם) לכאו"א מישראל כל צרכיו (שנקראים "מאכל") על כל השנה כולה ("דבר יום ביומו") בתכלית ההרחבה, משולחן המלך!

וענין זה הוא בהדגשה יתירה בהקביעות דר"ה ביום ב' וביום ג', "ב"ג המלך פת וילך . . שמחלקים נצבים וילך לשתים" (שעל זה רומז הסימן "פתבג המלך") – שבזה מרומז ש"וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך" צ"ל וישנו מצד עצם מציאותם של ישראל (נצבים) גם לולי עבודתם (פת וילך, שמפרידים וילך מנצבים), וכפס"ד המשנה בנוגע לחיוב בעה"ב לפועלים: "אפילו אם אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב", ו"מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", שהקב"ה צריך ליתן ונותן לכאו"א מישראל "כסעודת שלמה בשעתו", לא רק "די מחסורו אשר יחסר לו", שכולל גם "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו", אלא גם "לעשרו", ועד להעשירות דשלמה בשעתו!