פורס על שמע

פורס על שמע הוא כינוי למעמד שהיה בזמן חז"ל בו החזן הוציא ידי חובה בברכות ק"ש את מי שלא ידע לקרות בעצמו.

במשנה

הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא הוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְהוּא עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה, (וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו). וְאִם הָיָה קָטָן, אָבִיו אוֹ רַבּוֹ עוֹבְרִין עַל יָדוֹ: קָטָן קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּמְתַרְגֵּם, אֲבָל אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו

— משנה מגילה פ"ד מ"ה

ביאור הראשונים

בראשונים מבוארים שני פירושים לתיבת פורס על שמע. לפי פירוש הרמב"ם הכוונה היא לומר ברכת יוצר אור לפני התיבה, ובר"ן מבואר פירוש נוסף - כל ברכות קריאת שמע.

קושיית הצמח צדק

אדמו"ר הצמח צדק מקשה, והלא ברכות ק"ש הם מדרבנן, ולמה לא יוכל קטן שהגיע לחינוך להוציא ידי חובה אחרים במצוה דרבנן? תוקף הקושיא היא לפי רבי יהודה שמדברי המשנה בסופה משמע שהוא מודה לדין זה, ואילו בדין ברכות המגילה הוא סובר שקטן יכול להוציא ידי חובה בקריאת המגילה.

קושיא זו קשה רק לדברי התוספות (ברכות ס א) שקטן מחויב בק"ש, אבל לדברי רש"י שם שקטן אינו מחויב בדין זה מפני שלא הטילו על אביו לחנכו בכך מכיון שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן קריאת שמע. אבל גם לרש"י יש להקשות מדוע אינו עובר לפני התיבה, והלא בתפילה חייב לכל הדיעות?

על קושיא זו מביא הצמח צדק (על המשניות שם) שני תירוצים: האחת תירוץ התוספות שיש חילוק בין "חד דרבנן" ל"תרי דרבנן" כלומר חיובו של הקטן מבוסס על שני תקנות מדרבנן: 1. עצם תקנת הברכה 2. חיובו הכללי של קטן במצוות. אך הצמח צדק מקשה על תירוץ זה אם כן מה טעמו של רבי יהודה לענין מגילת אסתר.

ביאורו של הצמח צדק

התירוץ השני הוא תירוצו של הר"ן, אותו מבאר הצמח צדק על סמך דברי רש"י במקום אחר, האומר כי שונה דין תפילה מדין קריאת המגילה. שדין קריאת המגילה היא דין כללי שאחד צריך להוציא לדין את כולם אבל דין תפילה הוא דין פרטי המוטל על כל אחד ואחד לצאת ידי חובה, שהרי אינו בדין שאחד יבקש רחמים על חבירו. ולכן החמירו בזה גם בקטן שלא יוציא לאור ידי חובת הרבים.

(דבריו של הצמח צדק טעונים ביאור, ויתכן שהביאור הוא כי בקריאת המגילה החיוב הוא לכתחילה רק על מעשה הקריאה, ובמעשה שוה קטן לגדול, כמו שמצינו בזבחים שבמקום שמחשבתו מוכיחה מתוך מעשיו יכול גם קטן לעשות מצוה ולהוציא בכך ידי חובת הקרבן. לעומת זאת התפילה אינה דין של מעשה אלא דין שבלב, ולענין מחשבה ולב אין הקטן יכול להוציא ידי חובה גדול, שכן דעתו של הקטן אינה שלימה כשל הגדול.)