פורטל:חסידות חב"ד/ערך נבחר/2

חסידים נוסעים לרבי. ציור: זלמן קליימן

נסיעה לרבי היא אחת מדרכי ההתקשרות העיקריות של חסיד לרבי. החסידים מייחסים לנסיעה חשיבות רבה והיא תופסת מקום מרכזי בהווי החסידי.

כל השנים עיקר הנסיעה היתה לחודש תשרי, חודש החגים ובדור השביעי אלפי אורחים שוהים בבית חיינו מידי חודש תשרי ומתפללים ומתוועדים ב-770, ולאירוח דואג ארגון אש"ל הכנסת אורחים.

מנהג הנסיעה לרבי החל כבר בזמנו של הבעל שם טוב, בדור הראשון של התייסדות תנועת החסידות, והוא קבע אותה ל"חק בתוככי החסידים", כלשונו של אדמו"ר הריי"צ.

הנסיעה לרבי נועדה לחזק את הקשר הפנימי והנפשי בין החסיד אל הרבי והיא אחת מדרכי ההתקשרות (מלבד התוכן הסגולי שבנסיעה, גם מהפן ההלכתי ישנו חיוב על האדם להקביל את פני רבו בחגי ישראל ובמועדיו, אך דבר זה אינו חיוב ממשי ונוהגים להקל בו.).

הרבי אף התבטא כי "כאשר חסיד בא אל רבו - נעשה אצלו תכלית הביטול דמציאותו הקודמת, ונעשה בזה מציאות חדשה".

בקשר עם הנסיעה והשהות אצל הרבי, התבטא הרבי ש"אפילו מהקירות של 770 אפשר לקבל" ו"זוהי הנתינת כח להמשיך ולפעול ענין האחדות במשך שאר חדשי השנה, כשנמצאים איש איש במקומו".

עם זאת, התבטא הרבי באחת ההתוועדויות שבדיוק כפי שחולה המבקר אצל רופא, לא מספיק שהוא מקשיב בסבלנות לדברי הרופא, נוטל את ה"מרשם" ורוכש את סמי המרפא, אלא שמשאיר את התרופה על השולחן, היות וזה לא יעזור אלא אם יכניס את סמי הרפואה לתוך פיו, כך גם ברוחניות, לא מספיק להוציא כסף, טירחא וזמן לבוא אל הרבי (הרופא הרוחני), להקשיב אל דברי הרבי, ואפילו למלא את ההוראות שצוה לו הרבי; כדי להתרפא – בהכרח להכניס את הענינים וההוראות שמקבל מהרבי לתוכיותו ופנימיותו, שיתאחדו עמו.