עז

עיזים

עז שחורה. סתם עיזים שחורות הם (מרמזים לחושך הבא מתוך האור)

עז היא בהמה כשרה מסוג ה"צאן", הניכרת בעיקר בזכות שערותיה כדמות זקן.

בחסידות

בשיר השירים נזכרים העיזים כדוגמא לבעלי שערות. את הפסוק "שערך כעדר העיזים שגלשו מהר גלעד" מפרשים בחסידות כמשל להתגלות עצמית שעל ידי התורה, שאינה על ידי שערות - כדוגמת העיזים, אלא כדוגמת הר גלעד לאחר שהעיזים גלשו ממנו ולאחר שעצמות ההר נתגלה, והיא ה"אורחא" שבין השערות דעתיק שבה נתגלה עצם התענוג בלי צמצום בבחינת שערות.

העז כקרבן

העז משמש כקרבן מכיון שכבעל חי ביתי הוא נכנע למרות האדם וטבע הכנעה זו יש בו מעולם התוהו שגבוה מאוד ושרשו למעלה מעולם התיקון.

החטאת היה משעיר עזים, והעולה דוקא מכבשים. ביאור הענין הוא כמאמר חז"ל "מ"ט עיזי מסגי ברישא? והדר אימרי כבריתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא" ופירש"י סתם עיזים שחורות, כלומר שכמו שבבריאתו של העולם היה החושך קודם לאור, כך העיזים הרומזות לחושך - על שם צבעם - קודמות לכבשים והולכות לפניהם.

ביאור הענין הוא כי הכבשים שנקראים "אימרא" נמשלו לעבודת הצדיקים וכמ"ש וירא אלקים את האור כי טוב אלו מעשיהם של צדיקים, וכתי' את ה' האמרת היום אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ה' אלקינו ה' אחד אין כיוצא בו, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם - מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, וזהו "ה' האמרת" - "ה' האמירך" המורה על היחוד בין כנסת ישראל להקב"ה.

וכתוב והיה במחשך מעשיהם - אלו מעשיהם של הרשעים, אך יתרון האור מתוך החשך דוקא, זכאין מריה דתיובתא דמשכין לקוב"ה בחילא יתיר (-אשריהם של בעלי התשובה שנמשכים להקב"ה בכח גדול), כמו מרקחת עושין מדבר מר דוקא מפני שהתרופה למחלה נעשית דווקא דווקא על ידי דבר שהוא מר וחריף בחוזק גדול.

וזהו שכתוב קח שני גדיי עיזים טובים הם שני שעירי יוהכ"פ, "טובים" פירשו במדרש: טוב זה יצר טוב, טוב מאד זה יצה"ר. והוא יצר הרע שאחר הבירור, כי יתרון האור מן החושך.

וזהו המובא: "ואת עורות גדיי עיזים נתן על ידיו ועל חלקת צואריו וירח ריח בגדיו", ואמרו במדרש: אין לך ריח רע יותר משטף גדיי עיזים אלא נכנס עמו ריח ג"כ, ואיך שייך בגדיי עיזים ריח גן עדן? אלא שהוא כשמהפכין ומבררים אותם ואז יתרון האור מן החושך. וזהו ריח בגדיו - ופירשו במדרש ריח בוגדיו, ריח בגדיו הם לבושים דמעשה המצות וריח בוגדיו הם בעלי תשובה דיתרון האור מתוך החשך דוקא. דהיינו שלאחר התשובה יש תענוג אלוקי מהחושך שנתהפך לטוב יותר מהטוב בעצמו.

בליובאוויטש

מסופר שהחסיד ר' ישראל נעוולער, שהיה תלמיד בתומכי תמימים ליובאוויטש, רצה להראות לתלמידים מה קורה כאשר מתנגד משתכר. הוא לקח עז, והשקה אותה בוודקה. העז השתכרה ועמדה על רגליה והחלה להתגלגל בישיבה. לאור תעלול זה הוציאו את ר' ישראל מהישיבה, אך הוא עדיין המשיך לאכול בה. כאשר קרא לו אדמו"ר הריי"צ (שהיה אז מנהל הישיבה) וניסה להבין מדוע הוא עדיין נשאר בישיבה למרות שהוא סולק משם, הסביר לו ר' ישראל בבדיחותא: שאת ליובאוויטש הוא לא יעזוב בכל מקרה, ולכן באם הוא לא יאכל הוא ימות, והוא עשה חשבון שבאם הוא ימות, אז הוצאות הקבורה והתרכיכים שלו, יעלו יותר מאשר באם הוא ימשיך לאכול בישיבה, ולכן הוא חוסך לישיבה בככך שהוא אוכל אצלה. הרבי הריי"צ חייך והחזיר אותו לישיבה.