עזוב תעזוב עמו

עזב תעזב עמו היא המצווה לאדם לעזור לחברו בהסרת משא מבהמתו של חברו, כאשר היא רובצת תחת משאה ולא יכולה להמשיך לשאת את המשא בדרך.

ונכלל בו גם המצוות לסייע לחברו לטעון משא של חבירו על גבי חמורו, והמצווה להקים עם חבירו משא שנפלה.

מצווה פ - לפרוק המשא מבהמתו של חברו שנפלה

המצווה עוסקת בהסרת משא מבהמתו של חברו, כאשר היא גוועה או לא יכולה להמשיך לשאת את המשא בדרך. כפי שנאמר בפסוק (שמות כ"ג, ה'): "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו... עזב תעזב עמו". פסוק זה מצווה את האדם לעזור לחברו, ובמיוחד אם מדובר על בעיה הקשורה לבהמתו של הזולת. ההבנה היא שהחמלה והסייעות לחבר הם חלק מהותי מהחובה ההלכתית.

ההוראה היא שכאשר אדם רואה בהמה ששוקעת תחת המשא שלה, הוא מצווה לעזור לה להסיר את המשא. גם אם מדובר בבהמה של גוי, מצווה להסיר את המשא, אלא שישנם דינים שונים ביחס למצב של בהמה של ישראל מול גוי.

משרש מצווה זו: מצווה זו נועדה ללמד אותנו את מידת החמלה, שהיא מידת יסוד בתורה. החמלה לא רק מתייחסת לאדם או ליצור שסובל פיזית, אלא אף למצבים בהם אדם מצטער על אובדן ממונו. כך מצוין גם בכתובים כי החמלה היא עיקרון חשוב בחיים החברתיים ובתוך האומה.

דיני המצווה:

• אם הבהמה היא של גוי והמשא של ישראל או להפך, מצווה לסייע גם במצבים אלו.

• החובה לפרוק את המשא לא תלויה באהבה או בשנאה כלפי האדם, אלא מתוקף הציווי הכללי של החמלה והעזרה.

• ישנם גם דינים שנוגעים לפריקה בחינם או בשכר, כגון הפרש בין פריקה וטעינה. בסיטואציות מסוימות, מותר לקחת שכר על טעינת המשא, אך על פריקה החובה היא לעזור בחינם. המצווה נוהגת: המצווה נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ואינה תלויה במין או גיל. כל מי שאינו מקיים את המצווה ונתקל בהזדמנות לעזור אך לא עושה זאת, נחשב לעובר על מצוות עשה. אדם כזה משדר חוסר חמלה, שהיא תכונה שלילית בתפיסה ההלכתית.

מצווה תקמ - שלא להניח בהמת חברו רובצת תחת משאה

המצווה מצווה לא להימנע מעזרה במקרה של בעיית בהמה. כאשר אדם רואה את בהמת חברו שוקעת או שוכבת תחת משאה, הוא לא רשאי לעבור מבלי לסייע. על פי התנא והדין, כל מי שמצא את עצמו במקום זה, חייב לעזור לו עד שהבהמה תוכל להמשיך בדרכה.

משרש מצווה זו: החובה לסייע במקרה כזה משדרת את ערך האכפתיות והעזרה לאחרים, דבר המשפיע על החברה כולה. זו גם מצווה שנועדה לפתח קשרים של אכפתיות וחמלה בין אנשים בקהילה.

דיני המצווה: המצווה חלה על כל אדם, ואין משנה אם הוא אוהב את בעל הבהמה או אם הוא שונאו. החובה היא לעזור גם במקרה של שנאה, בתנאי שהשנאה אינה קשורה לעבירה שנעשתה על ידי אדם זה. כל אדם, גם אם אינו אוהב את חברו, נדרש לשם עזרה.

המצווה נוהגת: המצווה תקפה בכל זמן ומקום, חלה על כל אדם - יהודי או גוי. כל מי שלא מקיים את מצווה זו מפר את החובה ההלכתית ויש בכך פגם במידותיו האנושיות.

מצווה תקמא - לטעון המשא שנפל מבהמת הזולת

המצווה עוסקת בהסייעות לאדם בטעינת משא שנפל מבהמתו. כאשר אדם נתקל במצב שבו המשא של חברו נפל, הוא מצווה לסייע לו בטעינתו מחדש, כפי שנאמר בפסוק "הקם תקים עמו". אדם שאינו מסייע במקרה כזה עובר על מצוות עשה.

משרש מצווה זו: המצווה מקדמת עזרה הדדית, במיוחד במקרים שבהם אדם לא מסוגל לעזור לעצמו, והחובה כאן היא לסייע לאדם נוסף. הבעיה היא לא רק הצער שנגרם לאדם שנפלה בהמתו, אלא גם הצורך לשמור על המשא ולהציל את ממונו.

דיני המצווה: בניגוד לפריקה, שבה מצווים לעזור ללא תשלום, בטעינה מותר לקחת שכר. אולם הדגש במצווה זו הוא על חיוב הסיוע בכל מקרה שבו נדרש, על פי עקרון ההדדיות והעזרה.

המצווה נוהגת: כמו שאר המצוות, המצווה תקפה בכל מקום ובכל זמן, ויש לממש אותה בכל מצב שבו זה נדרש.

בחסידות

בעל-שם-טוב, מייסד תנועת החסידות, נותן פרשנות רוחנית לעקרונות התורה, תוך שמירה על גישה פנימית ועמוקה ליחס שבין הגוף והנשמה. בפרשת "כי תראה חמור" מתוך ספר שמות, הוא רואה מסר שמעמיק את הקשר שבין התורה לחיים הרוחניים של האדם.

הפסוק "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו" מתאר מצב שבו החמור של חברך נופל תחת המשא, ובעל החמור מתבקש לעזור לו. הבעל שם טוב, בדרכו החסידית, מפרש את המילים הללו בדרך של עבודה פנימית ומוסרית.

הוא מתחיל בפרשנות על המילה "חמור", שהיא סמל לחומר, לגוף. החומריות של האדם, שהוא הגוף הפיזי, "רובץ תחת משאו". המשא הזה הוא תכלית חייו של האדם – להילחם ולהתמודד עם ההתפתחות הרוחנית והחומרית. הגוף, מייצג את החלק הקשה והעיקש שבנו, לא תמיד נענה לדרישות הרוחניות של הנשמה. לכן, כשבעל הנשמה מבקש להתעלות, הגוף, שמסמל את החומריות, נשאר כבוי תחת המשא הזה. החומר משאציל את הנשמה, ומייצג את ההתנגדות לעבודה הרוחנית.

לאחר מכן, מתייחס הבעל שם טוב לדרך שבה נדרש האדם להתמודד עם החומר: "וחדלת מעזוב לו". הכוונה כאן היא שיכולה להיות נטייה לנסות להימנע או להימלט מהגוף – לשבור אותו ולהתנתק מהחומריות על ידי סיגופים ומאמצים קשים. אולם, הבעל שם טוב מבהיר שאין זו הדרך הנכונה: "עזוב תעזוב עמו". הדרך הנכונה היא לא להימנע מהגוף ולא לנסות לברוח ממנו, אלא לעזור לו להתעלות – "לברר את הגוף ולזככו".

הדרך היא לשתף פעולה עם הגוף, לא לשבור אותו, אלא לעזור לו להתפשט ולהתפתח דרך התורה והמצוות. כשם שיש "משא" שעליו הגוף נושא, כך הגוף יכול לשאת גם את עול התורה, ובכך להתקדש ולהתעלות. יש כאן מסר עמוק של חיבור בין הגוף לנשמה, שלא מתוך דיכוי, אלא מתוך התפתחות ושיתוף פעולה עם כוח התורה והמצוות. במובן זה, הבעל שם טוב מחדד את הרעיון שלא צריך לשבור את החומר, אלא להשתמש בו בצורה חיובית – לברר אותו ולזככו כך שיתמוך בעבודת השם.