סוכת דוד

סוכת דוד הוא כינוי למלכות דוד, והוא אחד משמותיה של כנסת ישראל (מקור נשמות ישראל).

מקור השם

מקור המושג "סוכת דוד" הוא בנביא "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים - ובניתיה כימי עולם".

על בסיס לשון הפסוק, במהלך חג הסוכות מוסיפים בנוסח ברכת המזון: "הָרַחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת".

פשט הפסוק

פשט הפסוק הוא, שבזמן בית ראשון נקראה מלכות דוד "בית", בזמן בית שני (שמלכו החשמונאים והורדוס, ובכ"ז היו עדיין נשיאים מזרע בית דוד שזה דומה כסוכה עראי) נקראה "סוכה", ובזמן הגלות נפלה גם סוכה זו (כי בטלו גם הנשיאים ואין זכר ונשיאות לזרע בית דוד).

ולעתיד לבוא יקים ה' סוכת דוד, שיעמוד איש מזרע דוד וינהיג את העם כהנהגת הנשיאים, ויכוף אותם לעשות משפט וצדקה, שבזה תקום סוכת דוד שהיא הנשיאות מזרעו, ועד שתתגלה מלכות שמים ע"י המלך המשיח, ואז לא תהיה סוכת ארעי רק בנין קבוע.

שיטת המהר"ל

פעמים רבות חוזר המהר"ל בספריו על הרעיון שמלכות דוד בשם סוכה (ולא בית), כי דוקא הסוכה רומזת לנצחיות (כי האלוקות בעולם הזה ארעית וזמנית):

לפיכך קרא מלכות בית דוד 'סוכה', לפי שמלכות בית דוד הוא מלכות א-להי, לא כמו שאר מלכות שהוא חול. ולפיכך לא קראו אותו בית, שהוא בנין קבוע, כמו הדברים הטבעיים שהם בעולם קבועים. אבל הדברים הא-להיים אינם בעולם הזה קבועים, רק הם ארעי, כמו הסוכה שהיא ארעי. ולפיכך קיימא לן "סוכה דירת ארעי בעינן", מפני שהסוכה מצוה אלקית, ראויה שתהיה הדירה שבה ארעי ולא קבע.

— נצח ישראל פרק ל"ה

בחסידות

הטעם שספירת המלכות נקראת סוכת דוד

הקשר בין דוד לספירת המלכות: מלכות דאצילות שהיא מקור נשמות ישראל נקראת גם כנסת ישראל על שם שכונסת לתוכה את האורות של זעיר אנפין הנקרא ישראל, ומכאן שהיא גם "עניינו" של דוד המלך: שלושת האבות הם "זעיר אנפין", ודוד הוא הרגל הרביעית שבמרכבה – בחינת המלכות.

הסיבה שספירת המלכות נקראת "סוכה": כשהיא יורדת ממקומה לעולמות בריאה-יצירה-עשיה היא נקראת "סוכה" (על שם עניין הארעיות), וכשיורדת לקליפות ממש אז היא נמצאת בגלות, ונקראת "סוכת דוד הנופלת".

משמעות ירידת המלכות לקליפות

בזמן הגלות יורד האור האלוקי מטה מטה להתגלות במעשה בלבד, ויש קושי גדול ועצום לגלותו במח ובלב (דהיינו, שעיקר העבודה בגלות היא בצדקה ולא בתורה ותפילה). העניין מוזכר לראשונה בחלק אגרת הקודש שבתניא, ומובא גם בכמה וכמה מאמרים של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי. אבל ביאור נרחב ומקיף של המושג נמצא לראשונה אצל הצמח צדק, ומשם נעתק עם הסברים נוספים בדרושי רבותינו כמה פעמים:

"בזמן הגלות כנסת ישראל היא בבחינת נפילה והוא עניין סוכת דוד הנופלת. כי הנה במתן תורה היה הקב"ה עם כנסת ישראל בבחינת פנים בפנים וכן היה כל זמן שבית המקדש קיים. ובחינת פנים של הנפש נקרא מה שהוא עיקר השפעת חיותה רצונה וחפצה האמיתי (כמו שבפנים הוא עיקר גילוי חיות הנפש וגילוי כל החושים ראיה ושמיעה) - מה שאין כן מה שאינו חפץ ורצון הנפש (אלא על צד ההכרח או אגב גררא או בקרירות) הם בחי' אחוריים של הנפש שאין שם אלא חיות מועט.

כך הנה בזמן בהמ"ק היה כללות נפשות ישראל בטבעם נמשכים לעבודת ה' לאהבה אותו ולדבקה בו מרצונם וחפצם האמיתי שזה הוא עיקר חיות הנפש. וצרכי העולם הזה לא היה אצלם כי אם על צד ההכרח ודרך עראי ובקרירות, שלא היה חיות הנפש בזה אלא דבר מועט - ונקראת בחינה זו עורף. וזהו עניין מאמר חז"ל שדורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, וזהו שאמר הלל שהלך לאכול לגמול חסד עם העלובה (וכמו שנתבאר בתניא פרק כ"ט).

מה שאין כן בגלות הוא להיפך ממש, כי טבע נפש האדם להמשך אחר צרכי הגוף וענייני עולם הזה. ואפילו מה שעושה טוב, וסר מרע, ומעורר את האהבה לה' לדבקה בו ובתורתו - הוא מצד יגיעת הנפש שמייגע את עצמו בעמל ויגיעה להתבונן בגדולת ה' ולהטות לבבו ונקראת בחינה זו לעשותה לאהבה, ונקראת אחור (כמו שכתוב כי פנו אלי עורף וכו'). דהיינו, אפילו מה שפנו אלי - הוא בבחינת עורף, שהוא חיצוניות ואחוריים, שאינו אלא חיות מועט.

ובחינה זו נקראת נפילה לגבי מהות הנפש. כי מצד עצמה (לפי מקור חוצבה) ראויה להיות בטבעה כשלהבת העולה מאליה לדבקה בו, אלא כל זה הוא לפי שנפלה וירדה בסתר המדריגות תחת ממשלת הגוף והנפש הבהמית, והיא אצלם במאסר ובגלות".