לדלג לתוכן

משתמש:יוצר חב"די/התעטשות

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית



התעטשות הינה תהליך "רפלקס" (תהליך בלתי רצוי, תגבוה גופנית יעילה למקרים קיצוניים) אשר מנקה ומגן על מערכת הנשימה.

התהליך[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגורם[עריכה | עריכת קוד מקור]

ההתעטשות מתחילה כאשר השכבה הפנימית של האף או הגרון מגורה על ידי גורם כלשהו, כגון אבק, אבקה, עשן, מגפה (בזמן הצטננות).

מרכז ההתעטשות[עריכה | עריכת קוד מקור]

עצבי החוש באף שולחים אות למרכז מיוחד בגזע המוח, המכונה "מרכז ההתעטשות".

מרכז ההתעטשות שולח אותות שמעוררים שורה של פעולות:

הגרון, העיניים והפה נסגרים בחוזקה (ומכאן סגירת העיניים האוטומטית).

שרירי החזה מתכווצים ודוחסים את הריאות.

הלשון נעה כלפי מעלה וחוסמת מעט את מעבר האוויר דרך הפה.

"אפצ'י"[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתוצאה מהתכווצות השרירים, אוויר משתחרר מהריאות בבת אחת בלחץ גבוה ובמהירות עצומה (שיכולה להגיע ליותר מ-160 קמ"ש). האוויר נורה החוצה דרך האף והפה ונושא עמו את החלקיקים המגרים[1].

זהו תהליך ה"אפצ'י".

תהליך זה הינו "ניקוי ראש" מהיר ויעיל שמטרתו להגן על מערכת הנשימה.

ביהדות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בימים עברו, העיטוש היה דבר מסוכן שבישר את מיתתו של האדם.

כך מסופר במדרש[2]:

"מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה. אלא אם היה בדרך או בשוק היה עוטש [=מתעטש] והיה נשמתו יוצאה מנחיריו. עד שבא יעקב אבינו בקש רחמים על זאת ואמר לפניו: רבון כל העולמים! אל תקח את נפשי ממני עד שאצוה את בני ובני ביתי. ונעתר לו [בורא העולם], שנאמר: 'ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה'. ושמעו הדברים כל עמי הארץ, ותמהו; שלא היה כמותו מיום שנבראו שמים וארץ."

לפיכך, מסיים המדרש, כאשר אדם מתעטש יש לאחל לו חיים שכן העיטוש היה מסמל את היפך החיים.

עם פיזור היהודים בגולה, נוצרו איחולים בשפות שונות לאחר עיטוש – "לבריאות" בעברית, "אסותא" בארמית ו"צו געזונט" באידיש. ישנו גם מנהג[3] לפיו האדם המתעטש נוגע באזנו אומר בעצמו "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" כתודה לבורא העולם על כך שהוא הושיע אותו מהעיטוש המסוכן.

סימן יפה לו[עריכה | עריכת קוד מקור]

לאידך, בתלמוד[4] מובא כי עיטוש מסמל דברים טובים. בסוף דיון קצר על נושא העיטוש, מובאת מסקנה כי אדם המתעטש באמצע תפילה, "סימן יפה לו"

העיטוש הוא דבר המסב נחת רוח לאדם ומנקה את האדם מדברים רעים הנכנסים וחודרים לגוף, וכאשר הוא מתעטש זה סימן משמיים כי תפילתו התקבלה. "כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה, כך עושין לו נחת רוח מלמעלה."

המדרש[5] אומר כי העיטוש הוא גם סימן יפה לחולה שמצבו משתפר.

בחסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתורת מנחם, תשי"ב, חלק ראשון, שבת פרשת האזינו, י"ג בתשרי אומר הרבי:

ד. אדמו"ר המהר"ש הי' אומר חסידות עוד בחיי אביו הצ"צ. - הי' גם זמן (לפנ"ז) שהי' אומר חסידות באופן שלא ידעו מזה. מנהגו הי' לנעול את הדלת, לסדר כסאות, והי' מצביע ואומר: זה הרד"ץ, וזה הרשב"ץ, וכן עוד חסידים, והי' אומר "לפניהם" חסידות. לאחרי כן, בעת נשיאותו, הי' הסדר באמירת חסידות לפני החסידים, שלאחרי כניסת כולם, היו נועלים את הדלתות ולא הי' ניתן לצאת, ואם מישהו הי' מתנמנם באמצע אמירת החסידות, היו מניחים לפניו "צעמעריצע", אבק בעל ריח חריף מאד, עד שהי' מתחיל להתעטש... (אנשים מיוחדים היו ממונים לתפקיד זה!), כך שהכל ידעו שלאחר שנכנסים אי-אפשר לצאת, ומי שמתנמנם, מקבל מיד "פסק"...

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

אפצ'י! מה אומרת היהדות על העיטוש? קישור לאתר בית חב"ד

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. יחד עם ריר ורוק.
  2. פרקי דרבי אליעזר נב.
  3. מופיע בשל"ה שער האותיות אות ה.
  4. מסכת ברכות כד, ב.
  5. בראשית רבה.