מצות שכחה

מצוות שכחה היא מצוה להניח לעניים את השכחה. זאת אומרת שכאשר נשכח עומר בשדה, יש להניחו שם ולא לשוב לקחתו כשיוודע לנו הדבר.

מקור המצוה

כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.

— דברים כד, יט

מטעמי המצוה

המצוה נועדה לתמוך בעניים ובאביונים, שמחפשים אמצעים למחייתם. כשהם רואים את השדות הגדלים בשדות והפירות המושלכים, נחשפים לתשוקותיהם לרכוש את השפע הזה. התשוקה הזו מביאה אותם להרהר בליבם: מי יתן והיה לי גם אני לעומר כזה, ובו אוכל לשמח את עצמי. לכן, חסד האלוקים הוא שהוא מצווה על בעל השדה להניח את העומר ולהשאירו לעניים.

עוד יש בכך תועלת לבעל השדה, שמזכה את עצמו במצווה גדולה בכך שהוא משאיר את העומר לעניים ולא אוסף אותו. בכך הוא פועל מתוך נדיבות לב, והוא מקבל ברכת שמיים על מעשהו הטוב.

מדיני המצוה

מה שאמרו חז"ל במשנה (פאה ו, ו) כי עומר שיש בו סאתיים אינו נחשב לשכחה, שכן נאמר "ושכחת עומר", ולא גדיש. גם אם השכיחה פועל או בעל השדה את העומר, או אם היו אחרים בשדה שלא שכחו, לא תיחשב השכחה עד שימנעו כל בני האדם מלקחת אותו.

המצוה נוהגת בזכרים ונקבות, במקומות בהם נוהגות תרומות ומעשרות. כל עובר על מצווה זו ואוסף את השכחה אחרי שנשכחה, עובר על איסור זה, ומראה על עצמו נפש רעה שלא תישאר לשם צדקה ומחילת העוני.

יש גם מצוה לא לשוב ולקחת את השכחה שנשכחה בשדה. מי שעובר על מצוה זו ואוסף את השכחה, חייב להחזיר אותה לעניים.

בחסידות

מצות שכחה שורשו הוא מבחינת עתיק - פנימיות הכתר.

כי מצוות הם רצון העליון - בחינת הכתר, שהוא מקיף. אך ישנם שני סוגי מצוות, כמו שבכתר העליון יש שתי בחינות עיקריות מקיף - אריך אנפין, ומקיף דמקיף - עתיק. כמו כן במצוות ישנם שני סוגי מצוות, האחד דרך רצון פנימי של האדם והאחר דרך שכחה שהיא מעבר לרצון האנושי.

המצוות התלויות ברצון האדם

הסוג הראשון של מצוות הוא זה שהתלוי ברצונו של האדם, כמו מצוות סוכה ולולב, שהן מצוות מעשיות שמתחייבות לפי רצונו של האדם. כאשר אדם מקיים מצווה כזו מתוך רצון פנימי, הוא מהדהד את רצון העליון במעשה של גשמיות, ובכך מקיים את רצון ה' בעולם, בעשייה שמתחילה מתוך בחירתו החופשית. בהקשר לחסידות, קיום מצוות כאלו מהווה חיבור ישיר לרצון העליון שבא לידי ביטוי גם במעשי האדם. האדם עצמו משמח את השם בקיום מצוותיו ומקבל ברכה רוחנית במעשיו, כפי שנאמר: "אשר קדשנו במצותיו" – כלומר, ברכת השם שורה על האדם כאשר הוא מקיים את המצווה מתוך רצון.

המצוות שלא תלויות ברצון האדם

הסוג השני של מצוות, הוא זה שנעשות שלא מתוך רצון מודע של האדם, אלא שלא בתודעתו. דוגמה מובהקת לכך היא מצוות שכחה. אדם שוכח עומר בשדהו, וזו מצווה שנעשית "שלא לדעתו", ללא כוונה של האדם. כל עיקרה של מצווה זו הוא שמירה על תהליך של השגחה עליונה – והמצווה מחייבת את האדם לתת לעניים את עומר השדה גם כאשר לא התכוון לכך מראש.

כפי שמובא בתוספתא, סיפור על חסיד ששכח את העומר בשדהו ושמח בה, לא ראה זאת כמצווה שנעשתה מרצונו, אלא הוא מבין שזו מתנה מלמעלה. הוא מקבל את מצוות השכחה כמתנה שאין הוא שואף לה, אך כאשר היא באה אליו – הוא משיב עליה בטוב, מתוך הכרת תודה ושמחה.

הסיבה לכך שבמצוות כאלו לא נדרש רצון מצד האדם, היא שהן שייכות למדרגה רוחנית גבוהה יותר – המקיף דמקיף – שהיא למעלה אפילו ממדרגת הרצון של האדם. על פי תורת החסידות, ישנם כוחות רוחניים שמניעים את המציאות באופן שמתגלה לעיתים ללא הבנה ויכולת של האדם להשתלט עליהם. כמצוות שכחה, ישנה השגחה עליונה שמביאה את האדם למקום שהוא לא בחר בו.