מצות פרט עוללות
מצוות פרט עוללות היא המצוה להשאיר פירות בשדה לטובת העניים והגרים. מצוות "פרט הכרם" נכתבה בתורה, ודרשה את השארת הגרגרים הנושרים בעת קטיף הענבים "לעני ולגר תעזב אותם"[1]. בהקשר זה, אין ללקט את הגרגרים שנפלו בקטיף, אלא יש להשאירם לעניים שיבואו וייקחו אותם. הגרגרים שנפלו בשדה בזמן הבצירה נקראים "פרט", והמצווה מחייבת את בעלי הכרם לעזוב אותם בשדה, מתוך רצון לאפשר לאביונים ועניים להנות מהם.
המצווה מתייחסת לא רק לכרמים, אלא גם לשאר האילנות הדומים בכרם, שכן הגרגרים שנפלו מהם במהלך הקטיף חייבים גם הם להשאירם לעניי העם. בנוסף, קיימת מצוות עוללות, שהיא גם פעולה של השארת פירות שנפלו בשדה, והם נמסרים לעניים[2].
מטעמי המצווה[עריכה | עריכת קוד מקור]
כמו בשאר מצוות הצדקה, הטעם הרוחני במצווה זו הוא העדפת התפיסה שהאדם לא שואף להפיק את כל פרי עבודתו רק עבור עצמו, אלא שארית מהעבודה והשפע נשארת כדי לעזור ולהשפיע טוב על אחרים. כשתשאיר את הפירות בשדה, אתה מעניק אפשרות למי שאין לו, להרגיש שובע ורוח טובה. לא רק שזו מצווה של נדיבות, אלא היא גם משדרת שפע רוחני ונפש ברכה. מצווה זו מלמדת את האדם לשחרר את כל הרצונות האישיים ולהיות אדם טוב ונדיב.
המאסף הכל אל הבית, שלא משאיר שום דבר לשני, הוא מה שגורם לרוע לב ולהחסרת הברכה. חכמים אמרו "במידה שאדם מודד בה מודדים לו", ובמצוות פרט ועוללות יש לכך דגש חשוב: כשם שיש להשאיר לעשירים פחות, כך יש לתת לעניים את מה שהגיע להם, מתוך רצון טוב ונדיבות לב[3].
מדיני המצווה[עריכה | עריכת קוד מקור]
במסכת פאה[4], מפרטים חכמים את פרטי המצווה: פרט הכרם הוא כל גרגר או שני גרגרים שנפלו בשעת הבצירה. שלושה גרגרים שנפלו בבת אחת אינם נחשבים כ"פרט". יש גם את הדעה שמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שבוצר, והמעשה הזה נחשב כגזל את העניים.
המצווה נוהגת, כמובן, במקום שבו יש כרמים או שטחים חקלאיים[2].
פרט ועוללות בתורת החסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]
המצוות "פרט" ו"עוללות" מקבלות משמעות פנימית גם בהשקפה חסידית. כאשר אנו מדברים על "פרט", יש בכך רמז לענין של פרט מהכלל, זאת אומרת פירושו של "פרט" הוא מה שנפל ונבדל ממקורו, מהענין היותר גדול.
"פרט ועוללות" מסמלים את ענין של שבירת הכלים, שעל ידי שבירת הכלים נפלו הניצוצות וצריכים להעלותם לקדושה. זהו עניין של מה שנשאר פרטי ומובדל מהכלל.
המושג של "פרט" במשמעותו הוא גם בתוכן שווה ל"פרוטה", שכן הפרוטה היא חלק קטנה (פרט) מהמטבעה הגדולה (כלל). ומצות פרט ועוללות משותפים בתוכנו הפנימי עם נתינת "פרוטה" לעני לפני התפילה, כמו מצוות "פרט" שמתחייבות להעניק את השאריות לעניים.
"פרט עוללות" גם משמש לדימוי ל"תורה שבעל פה". בעוד שהתורה שבכתב היא הכלל, והתורה שבעל פה היא הפרטים של תורה שבכתב.
כי על ידי לימוד תורה שבעל פה, מבררים את רפ"ח הניצוצות הקדושה שנפלו, ואז זה נהייה "טרף" (רפ"ח עם הכולל בגמטריא "טרף") - "ותתן טרף לביתה", המורה על העלת הניצוצות לקדושה[5].
הערות שוליים
- ↑ ויקרא יט, י.
- ↑ 2.0 2.1 ספר החינוך מצוה רכב-רכג.
- ↑ ספר החינוך מצוה רטז.
- ↑ ו, ה.
- ↑ אור התורה וישלח רכח, א.