רבי יהודה הנשיא: הבדלים בין גרסאות בדף

ב. לכאורה היה אפשר לומר, שבמשנה לא מדובר אודות דברים שנצטווינו עליהם בתורה, אלא אודות דברי הרשות, ובתוכן מסכת אבות ד״האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים כו׳ מילי דאבות״ שזה נתנה תורה לרשותו ובחירתו של האדם, ״שיבור לו האדם״, ועל זה באה ה״עצה טובה״ שהדרך הישרה שיבחר תהי׳ ״כל שהיא תפארת לעושי׳ כו׳״, כמבואר במפרשי המשנה, ובארוכה — בהל׳ דעות" ובשמונה פרקים להרמב״ם, ש״הדרך ישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם זה וכו'", ״המעלות הממוצעות״, שזהו ״תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״. אבל עדיין צריך ביאור: מדוע נותנים הבירור וההחלטה בנוגע ל״דרך ישרה״ בדברי הרשות לרגש ודעת האדם? ויתירה מזה: איך יכולים לסמוך על האדם שהוא קרוב אצל עצמו, ו״יצר לב האדם רע מנעוריו״, ופשוט שלא בכל פעם הוא ראוי לדעת מהי ה״דרך ישרה״?! בכדי שהאדם הקרוב אצל עצמו וכו׳ לא ״יתעה״ (ועד לפעמים — כדרך שאינה מתאימה או אפילו הפכית מהתורה), ויהי׳ לו מורה דרך המראה לו ה״דרך ישרה״ היכן ללכת, ניתנה לו (התורה (תורה מלשון הוראה איך אפשר לומר ״שיבור לו האדם״ — ״האדם״, לאו דוקא צדיק או עכ׳׳פ אדם כשר, אלא ״האדם״ סתם, הכולל בפשטות כל אדם?

ג. ויש לומר הביאור בזה: אף שעיקר היסוד דכל התורה ומצוותיה הוא קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול המצוות — מ״מ מצינו שלפני מתן תורה אמרו בנ״י ״נעשה ונשמע״, לאחרי שאמרו ״נעשה״ — לא רק ״נעשה״ כל מה שהקב"ה יצווה (קבלת עול), אלא גם ״נשמע״ .מלשון הבנה ולכאורה אינו מובן: קיום המצוות צריך להיות(לא מצד חיוב השכל, אלא) מצד ציווי הקב״ה — ומדוע הוסיפו ״ונשמע״ (מלשון הבנה)?

ובפרט שההוספה ״ונשמע״ לכאורה גורעת ומקטינה את העול ד׳׳נעשה״ (קיום ציווי הקב״ה מצד קבלת עול)? הגם שבאמרם ״נעשה״ לפני ״נשמע״, ״הקדימו נעשה לנשמע״ הדגישו שהעיקר הוא ה״נעשה״ — אעפ״כ, ישנה גם הבנה, ויתירה מזה: יש צורך להבהיר שנעשה קודם. ולמה שינו והוסיפו גם ״נשמע״? ואף שיש חיוב על כאו״א ללמוד תורה בהבנה והשגה (נשמע) ולהתבונן בשכל האדם ״כפי כחו״ 25 , ״כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע״ 26 , מ״מ הרי זה גופא מה שלומד תורה בהבנה והשגה ה״ז מצד ציווי הקב״ה [כמו מצוות מעשיות, שקיומם מצד ציווי הקב״ה] נמצא שהלימוד בתורה הוא רק פרט ב״נעשה״(קיום בקבלת עול דוקא עוד ציווי הקב״ה). אבל כאשר לאחרי אמרם ״נעשה״ הוסיפו ״ונשמע״ — מוכח, שה״נשמע״ הוא (גם) ענין בפני עצמו.

ד. והביאור בזה: שלימות העבודה בקיום התורה ומצוותיה הוא, שבנוסף להענין ד״נעשה״ (קבלת עול) יבין האדם וירגיש (״נשמע״) בשכלו ומדותיו הטוב והיוקר וההכרח כו׳ של תורה ומצוות. ויתירה מזה — (לא רק הנשמה, נפש האלקית, אלא) גם הנפש הבהמית תבין ותרגיש הטוב שבתורה ומצוות, וכפי שהוא במצות אהבת ה׳ (הכוללת כל המצוות) — שצריך להיות ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״, ״בכל לבבך — בשני יצריך״ ולכן אמרו בנ״י ״נעשה ונשמע״, שקיומם תומ״צ יהי׳ לאחרי ההתחלה ד״נעשה״ (בלי קשר לשכל כוי) גם ״ונשמע״, שבשכלם יובן ההכרח והיוקר דתומ״צ. אבל ענין זה (ששכל האדם יבין היוקר דתומ״צ) הוא שלב שני בעבודת ה׳. ולכן בפעם הראשונה אמרו בנ״י ״כל הדברים אשר דיבר ה׳ נעשה״, שיקיימו ציוויי הקכ״ה כעשי׳ בלבד 31 , בקבלת עול. ולאחרי זה, בא השלב השני ״כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע״, שקיום התומ״צ הוא באופן שגם השכל מבין העילוי דתומ״צ.

ה. עפ״ז יובן מה שהמשנה אומרת ״איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם״: שלימות העבודה היא, שקיום המצוות [ה״דרך ישרה״, ״פקודי ה׳ ישרים גו׳״] יהי׳ באופן ״שיבור לו האדם״, שיקיימם לא רק בדרך קבלת עול, אלא גם שהאדם בשכלו יבין (ויבחר) כי זוהי הדרך הישרה. וה״דרך ישרה שיבור לו האדם״ היא

״כל שהיא תפארת לעושי׳״, שקיום התומ״צ יהי׳ באופן שלראה איך שתומ״צ הם תפארת ויופי המפארים ומייפים את האדם המקיימם — ״תפארת לעושי׳״. וזה עדיין לא מספיק, אלא צריך להיות גם ״ותפארת לו מן האדם״ — שהרגש והחיות שיש לו בתומ״צ הוא עד כדי כך, עד שגם אנשים שמסביבו רואים על ידו היופי שבתומ״צ. ו. ויש להוסיף, שזהו גם מהרמזים וטעמים שמשנה זו היא התחלת פרק שני דפרקי אבות: ההתחלה דפרק ראשון היא ״משה קבל תורה מסיני ומסרה כר״ — ההדגשה שקיום ההוראות צריך להיות מצד זה שמשה קבלם מסיני (מהקב״ה) 52 — בדוגמת ״ויען כל העם״ בפעם הראשונה ״כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה״, לקיים ולעשות ציוויי הקב״ה; ואחר כך באים לפרק שני, השלב השני בעבודת הי, ולכן ההתחלה בפרק זה היא — ההדגשה שצריך להיות(גם) ״שיבור לו האדם״, שהאדם בוחר בשכלו" — בדוגמת מענה בנ״י בפעם השניה ״כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע״. ז. ויש לבאר הלשון ״אתו היא דרך ישרה שיבור לו האדם״ בעומק יותר, שב״יבור לו האדם״ גופא ישנם כמה ובכללות — שני דרכים וה״דרך ישרה״ היא ״כל שהיא תפארת כר״. והענין בזה: בכדי לנצח את הנפש הבהמית והיצר שיכול לרצות שיהודי יעבור על רצונו של הקב״ה ר״ל, ולפעול שתומ״צ יהיו באופן ״שיבור לו האדם״ — ישנם בכללות שתי דרכים: הדרך הראשונה היא, שהוא נכנס במלחמה 34 עם היצה״ר, ועם החושך שהיצה״ר רוצה להביא, עי״ז שמתעסק בתעניות וסיגופים וכיו״ב, שמענה את הגוף והנה״ב, עד שמחליש את הרצון והתאוה שלהם לתענוגי עולם הזה, ועד

ששובר אותם. וזה מביא סו״ס לשינוי וזיכוך בגוף ונה״ב, שגם מצד הנה״ב יהי׳ ״שיבור לו האדם״ — באופן אמיתי, שירצה לקיים תומ״צ. הדרך הזו היא גם דרך ע״פ תורה, שתביא סו״ס לזיכוך הגוף ונפש הבהמית, אבל אין זו ״דרך ישרה״ מצד ״אשר עשה האלקים את האדם ישר״ 36 — כי דרך זו קשורה ובאה כתוצאה מן החורבן(בית

המקדש), ובלשון הרמב׳׳ם" — שימי התעניות (״שכל ישראל מתענים בהם״) הם ״מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה כר״ על החטאים שגרמו לחורבן, ועד״ז בנוגע לתענית פרטי, ה״ז ״בזמן שתבוא צרה״ ר״ל הבאה ״בגלל מעשיהם הרעים כר״ 3 8 , שזה מביא לתשובה ולתיקון החטא, אבל לא בדרך ישרה [ולכן התכלית לעתיד לבוא, כאשר הענינים יהיו ב(תכלית ה)שלימות — ״כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון  ושמחה. [כו'״ וכידוע שע"פ עבודה הרגילה ההנהגה ״שלא יאכל בשר ולא ישתה יין

ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה כו'״ היא כפס״ד הרמב״ם, ״דרך רעה ואסור לילך בה״ וה״הולך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים 43 ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד כר, לא דייך מה שאסרה תורה כו'״. והדרך השני׳, ה״דרך ישרה״ היא —

שיהודי מתעסק בהוספת אור וטוב וקדושה דתומ״צ, ואינו עוסק רק בשבירת הגוף ונה״ב, אלא שמסביר להם את הטוב כו׳ שבתומ״צ לעצמם (״תפארת לעושי׳ ותפארת לו מן האדם״), ועד שהם מצד עצמם ירגישו ויבינו, ומנצל אותם גופא להוספה בתומ״צ, אכילה ושתי׳ לשם שמים וכו'. ואזי בדרך ממילא ״נדחה״ החושך והרע דנה״ב, ועד שנתברר. וזוהי ה״דרך ישרה״ — כמודגש במיוחד ע״פ שיטת החסידות, ובפרט חסידות חב״ד - שבדורות אלו אין הדרך דלעשות ריבד תעניות 44 , אלא דוקא ״עזוב תעזוב עמו״, וחסידות חב״ד מסבירה היוקר וההכרח דתומ״צ באופן ד״יתפרנסון מיני׳״, עד שגם הנפש הבהית יוכל להבין.