פאה נכרית: הבדלים בין גרסאות בדף

[[קובץ:הרבנית נחמה דינה.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הרבנית נחמה דינה (יושבת ליד השולחן שנייה מימין) לבושה פאה, לצידה כמה נשות חב"ד לבושות פיאות]]

'''פאה נכרית''', היא [[כיסוי ראש]] העשוי משיער אנושי טבעי או סינתטי. רוב הנשים במגזר החרדי, נוהגות לקיים בזה את המצוה האמורה בתורה, שאשה נשואה צריכה לכסות את ראשה.

==יסוד מצוות כיסוי הראש לנשים==

הגמרא במסכת כתובות{{הערה|דף ע"ב.}} לומדת מהפסוק "ופרע את ראש האשה", שראשה של האשה היה מכוסה מלכתחילה, ומכאן שמנהג בנות ישראל לכסות את ראשן{{הערה|רש"י שם, בביאורו השני והעיקרי}}. הגמרא בעירובין{{הערה|דף ק'.}} מביאה את הטעם לכך, והוא שחוה נענשה על חטאה בעץ הדעת והתקללה מספר קללות, ביניהן "שתהא עטופה כאבל". יש המביאים גם טעם על פי הסוד, שנשואה צריכה לכסות ראשה{{הערה|הזכיר זאת בספר מאורי אור: "על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה". וכן הגאון רבי נחום רוטשטיין, ראש ישיבת נזר התורה, בתשובה על שיער מהודו ביאר את ההבדל בין שיער תלוש למחובר: "בזמן הנישואין בצירופא דמדת החסד מצד האיש ומדת הדין מצד האשה, אז על האשה שהיא ככלה תעדה כליה משוך חוט של חסד, שעל ידה יבואו כל החסדים שבאים לעולם, ואז היא מכסה שערות ראשה שהדינים יהיו מכוסים ונכנעים והרחמים מנצח את הדין, ועל ידי זה היא משפיעה החסד לכל העולם... ואחר אודיעך כל זאת בין תבין, ביסוד השערה מסטרא דדינין היא השערה היונקת מהגומה שלה, אבל כאשר פסקה יניקתה של השערה, ובפרט כאשר היא מעם הדומה לחמור, שוב לית לן בה, ואדרבה מאחר ונגזר יניקתה נשברו הדינים, והבן".}}.

לפי רוב הפוסקים, איסור גילוי הראש הוא מדאורייתא, למרות שלא נכלל במניין המצוות, והראיה לכך היא מהגמרא בכתובות, ששם הלשון הוא "דאורייתא היא". אמנם תרומת הדשן{{הערה|סימן רמ"ב.}} בשם הרמב"ם כתב שהאיסור הוא מדרבנן, ודאורייתא היא פירוש הדבר "רמז מדאורייתא יש לה". יש פוסקים נוספים שסברו כך, והגאון רבי יוסף משאש, רבה של חיפה, טען שיסוד הדין הוא מנהג ולא איסור דאורייתא, ולכן הוא משתנה לפי הזמן והמקום. אולם כאמור, רוב ככל הפוסקים סוברים שיש בגילוי הראש איסור דאורייתא, והזוהר האריך בחומרת האיסור.

בימינו יש שכתבו שטעם כיסוי הראש הוא משום צניעות, היות וצריך להצניע את השיער. אולם אין לזה מקור בחז"ל או בראשונים, והיכן שנזכר בראשונים לשון של צניעות או פריצות, הוא לאחר שכבר פשט המנהג, וממילא הפורצת גדר היא פרוצה, אבל לא כתבו זאת כטעם התורה. כמו כן, לשיטה זו אין הסבר מדוע יש חילוק בין נשואה לרווקה. כמו כן, לשיטה זו אין הסבר מדוע אשה קירחת אסורה לצאת לרשות הרבים. כמו כן, לשיטה זו אין הסבר מדוע השיער היוצא מחוץ לכיסוי ("שיער שחוץ לצמתה") הוא מותר בגילוי לפי הראשונים, ואין בו ערווה כיוון שרגילות לגלותו. כמו כן, לשיטה זו אין הסבר מדוע הרמב"ם והרי"ף סוברים שמותר ללמוד או לקרוא ק"ש מול שיער אשה נשואה.  

בגמרא במסכת כתובות{{הערה|דף ע"ב.}} נאסר כיסוי "קלתה" מדין "דת יהודית". הרמב"ם החליף להלכה את "קלתה" במטפחת, ופסק שהיוצאת במטפחת מצווה לגרשה ואין לה כתובה, אלא חייבת ללבוש רדיד המכסה את ראשה ורוב גופה. כך גם פסק השולחן ערוך: "יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת... בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה... אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה"{{הערה|אבן העזר, סימן קט"ו.}}.

בימינו כתבו הפוסקים להתיר בדיעבד את כיסוי הראש במטפחת או כובע, למרות האיסור המפורש בשו"ע, וביארו שדין "דת יהודית" משתנה לפי הזמן והמקום. פוסקים בודדים התירו אף גילוי "שיעור שתי אצבעות" (3-4 ס"מ) מהראש, תוך הסתמכות על מהר"ם אלשקר{{הערה|בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן ל"ה.}}. אבל רוב הפוסקים חלקו עליהם בחריפות, והוכיחו כי מהר"ם אלשקר לא דיבר על הראש עצמו אלא על שערות היוצאות מחוץ לכיסוי{{הערה|ראו בתשובת הגר"מ שטרנבוך, ספר דת והלכה סימן א.}}. לגבי פאה נכרית, נחלקו הפוסקים.

הפוסקים הראשונים והעיקריים שכתבו לאסור פאה, שהם מהר"י קצנלנבוגן, באר שבע ויעב"ץ, סברו שיש חיוב ע"פ הרמב"ם לכסות את הראש בשני כיסויים, ולכן חובה ללבוש רדיד, ואסור לחבוש מטפחת או פאה. היעב"ץ אף אסר לרווקות ללכת בגילוי ראש. ואי אפשר להסתמך עליהם כדי לאסור חבישת פאה, ובד בבד להתעלם מדבריהם אודות חבישת מטפחת.

וגם הגאונים בעל שו"ת "שואל ומשיב" ובעל "מאמר מרדכי"{{הערה|בספרם "מגן גיבורים" או"ח סימן ע"ה}}, שהם נכדיו של מהר"י קצנלנבוגן, כתבו להתיר פאה נכרית, וביארו שמהר"י אסר רק בזמנו ובמקומו, שהיה זה בגדר פירצה חדשה. וזה לשונם שם: "וגם זקנינו שהאריך בפסק הלז, בלי ספק שכוונתו הייתה לשם שמים, בשביל שראה שנפרץ בעת ההוא".

ואכן, הטעמים שכתבו רוב הפוסקים לאסור חבישת פאה, אינם שייכים בימינו כיום.{{הערה| ראה בבשו"ת "שמש ומגן" חלק ב' אה"ע סימן ט"ו והלאה., בספרו "אום אני חומה" דף צ"ד.,מח"ס "נטעי גבריאל", במאמר בקובץ "אור ישראל" ל"ז.,}}

והגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואחר כך רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, כתב{{הערה|בספרו "אבני ישפה" חלק ה' סימן קמ"ה.}}:''' {{ציטוטון|בזמננו יש מודעות רחוב שבני אדם תולים ברחובות על האיסור של הפאה הנכרית, וכמה הדבר חמור. אבל כפי מה שהוכחנו שכיום הדבר ברור שאין כאן מראית העין, לא שייכים דברי הפוסקים שאסרו הפאה משום מראית העין, כי היום השתנתה המציאות. ולכן מי שתולה מודעה על חומר האיסור, הוא מטעה את הרבים, כי יש על מה לסמוך.}}

הראשון שעורר על חשש ע"ז שיש בפאות, היה הרב [[משה שטרנבוך]], בשנת [[תש"ל]]. ובשנה זו הוציא לאור את ספרו "דת והלכה", ושם יצא נגד המתנגדים ללבישת פאה, ובסוף דבריו עורר על חשש ע"ז בפאה, והסיק על הפאות המסופקות הבאות מאירופה: {{ציטוטון|"ומיהו כיון דאיסור משהו בע"ז אינו אלא דרבנן ולא ברור, וכן אי שערות חשיבי ולא בטלי, ויש בזה עוד צדדים וספקות, לא נוכל להורות בזה דאסור... אמנם אף שלענ"ד ראוי להימנע מפאות כאלו, מכל מקום עדיף פאה כי האי ממטפחת רפויה שמתגלין בה מקצת שערות, שבזה אסור מעיקר הדין".}}

ובתשובתו לרב יעקב אהרן שפירא שנכתבה בשנת תשס"ד, כתב במסקנתו על פאות הודו: "למעשה אין בידי להתיר בחשש איסור דאורייתא החמורות שבחמורות, ובידוע או אפשר לברר בנקל שרשום בתוכה שזהו מהודו אין דעתי להתיר, ורק באין ידוע כל דפריש מרובא פריש ובסתמא לא חיישינן".

לאחר עשרים שנה, בשנת [[תש"נ]], התעורר הענין שוב, והרב רבי יעקב אהרן שפירא נדרש אז לבאר את הענין בפני גדולי הרבנים בארץ ובחו"ל, וע"פ דבריו התירו גדולי ישראל הרב יוסף שלום אלישיב והרב שלמה זלמן אויערבאך את הפאות מהודו (ועוד מגדולי הרבנים שלא נקב בשמם), וגם גדולי חו"ל ובתוכם הרב משה פיינשטיין.

בשנת [[תשס"ד]] התעורר הענין שוב, וחזר בו הרב [[יוסף שלום אלישיב]] בעקבות עדות שקיבל מהרב אהרן דוד דונר על אופן הפעולה המעשית במתחם הע"ז בהודו, ובעקבות נתונים שקיבל, לפיהם רוב השיער הנמכר בארץ מקורו בהודו (אמנם הרבנים מצאו הרבה פירכות בעדותו של הרב דונר, והביאו עדויות רבות הסותרות לגמרי את עדותו, והוכיחו שהכניס פרשנות אישית לדבריו). וכך כתב הרב יוסף אפרתי ביום כ"ב באייר תשס"ד בשם הגרי"ש אלישיב:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן="ע"פ המידע העכשווי, רוב הפאות הנמכרות או המיוצרות בארץ הקודש, מקורם בשיער ממדינת הודו, גם אם הייצור נעשה במדינה אחרת, ולכן כל פאה שאין ידוע מקורה, אסורה בשימוש... בארצות אחרות, אם רוב הפאות הנמכרות או המיוצרות במקומות אלה אינם משיער הודי, הרי פאה שאין ידוע מקורה אינה נאסרת, מדין כל דפריש, אך חובה לברר את מקור הפאה".}}

ולאחר כל זאת, יעץ הרב [[יוסף שלום אלישיב]] להקים הכשר על מנת לייבא פאות כשרות לפי שיטתו, והרב מרדכי גרוס לקח על עצמו את הענין ובמאמצים רבים הקים הכשר המפקח על מקור השיער.

רוב הפוסקים חלקו על הרב אלישיב וסברו שאין כלל צורך בהכשר, וכתבו תשובות להוכיח שאין בשיער ההודי משום עבודה זרה. מהם הרב וואזנר (שיצא בקריאה פושרת יחד עם הרב ניסים קרליץ, ובה נאמר לנשים "להשתדל" להחליף את השיער ההודי, ועל השיער המסופק לא נאמר כלום) שדעתו הובאה בהרחבה ע" בנו, הרב בן ציון הלוי וואזנר, אב"ד דבד"ץ ובית הוראה שבט הלוי במונסי{{הערה|ראה קובץ "אור ישראל" ל"ו}}, ובה פסק שכל פאה שספק מהיכן באה, מותרת, ופאה שידוע שהגיעה ממקום הע"ז בהודו, יש להשתדל להחליפה, ובשעת הדחק מותר ללבשה.

בשנת [[תשע"ח]] הוציאו לעז על הכשרו של הרב מרדכי גרוס, כביכול אינו מפקח על השיער כראוי, והמציאו שרוב השיער בעולם הוא מהודו. כמו כן, אחד העדים שנשלח בשנת תשס"ד, נשלח שוב להודו. הרב משה שטרנבוך קיבל את עדותו יחד עם כמה רבני שכונות בירושלים, ונוכח שם גם הרב יצחק מרדכי רובין, רבה של קהילת בני תורה בהר נוף, וחבר ביה"ד של הרב ניסים קרליץ, ומחבר ספר "ארחות שבת". הרב רובין שאל שאלות נוקבות, ולא קיבל תשובות מספקות לשאלותיו. בין היתר שאל את העד, האם יודע מה טעם מורידים לילדים את השערות בל"ג בעומר במירון ('חלאקה') ולא ידע להשיב. ואמר לו, אם אינך יודע טעם למנהג שנהוג בישראל מזה שנים רבות, ומסתבר שעוד אלפי יהודים נוהגים כך ואינם יודעים, למרות שטעמי המנהג הם פשוטים וכתובים בספרי האחרונים, מנין לך שכל ההודים המתגלחים בטמפל הע"ז יודעים מדוע הם עושים זאת.  

ביום [[י"ז אייר]] [[תשע"ח]] הלך הרב גרשון וועסט מארה"ב ושהה כמה ימים בהודו, וניסה לחקור שוב את הענין (בשליחותו של הגאון רבי חיים יוסף דוד ווייס), והעלה את עדותו על הכתב. מסקנתו הייתה שלהודים אין מושג מה הם עושים, והם משקרים ועונים לשאלות לפי רצונו של השואל. "מצד טבעם ומהותם כמעט ואין מכחישים ושוללים בשום דבר שאומרים להם, ואם יגידו לפניהם איזה הנחה או מציאות, בדרך כלל יסכימו בהנהון ראש או באמירת הן, ולפעמים אף יחזרו להגיד בעצמם הדברים שנאמרו אליהם, על אף שתיכף קודם לזה אמרו בעצמם אחרת, או שיודעים שהדברים אינם נכונים. רק מספר פעמים בודדים אירע ששללו או הכחישו בדברים שאמרתי להם".

"כשבאתי להודו והתחלתי לדבר שם עם אנשים מכל החוגים, מתגלחים ומגלחים וכומרים, נוכחתי לדעת שכמעט רובם ככולם הם אנשים כפריים וטפשים, גרועים פשוטים וגסים מאוד מאוד, כרחוק מזרח ממערב ממדינות המערב המתקדמות בהשכלה והבנה, וממילא כמעט אין להם שום הבנה ועומק במעשיהם, ואם אמנם אדוקים הם בלב ונפש לאמונתם כמו שהזכרתי לעיל, הרי זה רק בהשגה פשוטה ביותר, ובדרך כלל לא עלה על לבם מעולם להתעמק בטעמי מנהגיהם ומקורות עבודותיהם".

הרב אשר שוורץ שכתב מאמר מקיף בנושא השיער ההודי, הביא במאמרו שצבי וייסמן מקליפורניה, ואבי כהן מירושלים (בעל תשובה), ובנימין קלוגר (כומר הינדו שהתגייר) גרו באיזור הטמפל זמן רב, נכחו במאות התגלחויות ורכשו בקיאות ב"תורתם", והם העידו בפני גדולי הדור ש"אין שום גוי שמחשיב את השערות לתקרובת, אלא הכנעה עצמית". ותמה על הרב דונר שהעדיף להאמין להינדים אנונימיים שקיבל דבריהם על ידי מתורגמן, אף על פי שלהלכה אין לגוי נאמנות כלל. והתמיהה תגדל לאחר שהרב דונר בעצמו הצהיר שקיבל פעמיים עדויות סותרות מהגויים ההודים, ומפני זה הגיע למסקנה שהם אינם אמינים כלל. וכמו כן הוכיח במאמרו שהשיער אינו תקרובת: ראשית, השערות אינן מוזכרות ברשימת מיני התקרובת הנמצאת בספרי ההינדו. שנית, אין הם טובלים לפני הגילוח, אלא דוקא לאחריו, ומשמע שפעולה זו נחשבת לטמאה אצלם ואינה נחשבת ל"עבודה". שלישית, המתגלחים יודעים ששערותיהם הולכות למסחר, ואינם מוחים על כך שאין השיער מוקרב לאליל. רביעית, הכמרים עצמם אינם מתגלחים לעולם.

כיום רוב הפוסקים התירו לבישת פאה{{הערה|ראו ספר [https://drive.google.com/file/d/12GCroQ-4_LTQ1uYonQXyy5UBj1KNRjri/view חן וכבוד] שהביא רשימה של עשרות פוסקים מדורנו}} אולם יש האוסרים פאה, והבולט שביניהם הוא הרב [[עובדיה יוסף]] שאסר פאה בספריו ובדרשותיו.

 

בספר "חן וכבוד" מצביע המחבר על סתירות רבות בתשובתו של הרב עובדיה יוסף{{הערה|ראו שו"ת יביע אומר חלק ה' אבן העזר סימן ה'}}, ביניהן:

 

*הוא אוסר פאה מטעם 'בחוקותיהם לא תלכו', ומאידך בענין היתר גילוח במכונה כתב{{הערה|שו"ת יביע אומר חלק ט' יו"ד סי' י'}} שהאיסור הוא רק כאשר מתכוונים להידמות אליהם, ובנדון הפאה אין ניסיון להידמות אל הגויות אלא לנשים רווקות יהודיות, וכמו כן בימינו אין הגויות חובשות פאה באורח קבע וכבר הורגלו היהודיות לחבוש פאה. כמו כן כתב עוד שהאיסור 'בחוקותיהם' נוגע רק לדבר הנעשה משום אמונתם ועבודתם.

 

*הוא אוסר פאה מטעם שגורמת הרהורי עבירה, ומאידך לגבי היתר אמירת דבר שבקדושה כנגד שיער נשים נשואות שאין דרכן לכסות ראשן, כתב{{הערה|שו"ת יביע אומר חלק ו' או"ח סי' י"ג}} שאין הרהור בימינו בראיית שיער, כיוון שנשים רבות יוצאות בגילוי ראש, וכמו כן אינו דומה גילוי סתם ערוה באשה שנאסר גם לרווקות, לגילוי שיער שהותר לרווקות, ולכן לא מצוי הרהור בזה.

 

*הוא אוסר פאה מטעם מראית העין, ומאידך לגבי היתר גילוח במכונה כתב{{הערה|שו"ת יביע אומר חלק ט' יו"ד סי' י'}} שלא גוזרים גזירות של מראית העין לאחר חתימת הש"ס, ולא גוזרים משום מראית העין כאשר נפוץ מנהג של היתר והרואה יכול לתלות בהיתר ולא לחשוד, וכמובן שהרואה בימינו אשה חרדית איננו חושד בה שהולכת בגילוי ראש כי נפוץ המנהג של חבישת פאה.

 

*הוא אוסר פאה מטעם דת יהודית, ומאידך לגבי כיסוי המטפחת כתב{{הערה|שו"ת יביע אומר חלק חלק ד' אה"ע סי' ג'}} שרק עצם הכיסוי הוא דאורייתא ואינו משתנה, אבל סוג הכיסוי משתנה בהתאם למנהג המקום, והיות ונהגו לחבוש מטפחת, בא המנהג החדש ומבטל את המנהג הראשון. ולכאורה, אין הבדל בין מטפחת לפאה בענין זה.

*הוא אוסר פאה למרות שספק דרבנן לקולא, מטעם שעיקר האיסור דאורייתא, ולמרות שרוב ככל האוסרים את הפאה אסרו רק מדרבנן. ומאידך כתב{{הערה|בשו"ת יביע אומר חלק ד' יו"ד סי' ח'}} שאומרים ספק דרבנן לקולא גם בדבר שעיקרו מדאורייתא, ובמחלוקת הפוסקים על דבר האסור מדרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא והולכים אחר המקילים{{הערה|ראה בשו"ת יביע אומר חלק ד' יו"ד סי' ח'}}.

*הוא אוסר פאה מטעם חרם ההפלאה, ומאידך גיסא כתב{{הערה|בשו"ת יביע אומר חלק ד' אה"ע סימן ג'}} להתיר מטפחת המגלה מקצת שערות, ולא חש לחרם החריף שנעשה בנדון והובא בספר דת והלכה בשם שדי חמד{{הערה|ראו החרם במלואו, בספר משא חיים להגר"ח פלאג'י, מנהגים מע' נ' אות ק"נ}}: "בשנת תר"כ בעיר גדולה סלוניקי ראו רבני העיר ובראשם הרב הגדול מהר"א קובה שהתחילו ללבוש איזה לבוש, ועל ידי זה באו לגלות חלק מהשערות, וגזרו בחרם גמור בגזירת נח"ש, ובאו על החתום כל החכמים ורבנים וטובי העיר שלא לשנות כלל לא בענין המלבושים ולא בגילוי שיער ואפי' קצת חוץ לצמתן, ואשר יעשה בזדון ולבבו פונה היום באמרו כי אין איסור בזה הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל ומין ואפיקורס הוא, ולא יאבה ה' סלוח לו".

*הוא אוסר פאה מטעם שהתחשב בלשונו החריף של "עצי ארזים", שכתב שהמורים היתר בזה יתנו את הדין על כך. ומאידך כתב{{הערה|בספר הליכות עולם חלק א' פרשת לך לך הלכה ה'}} להתיר להכניס טלית קטן תחת הבגדים, ולא לגלות הציציות, כיוון שכך המנהג. ואע"פ שהמשנה ברורה כתב שאלה המכניסים ציציותיהם עתידים ליתן את הדין, לא התחשב בדבריו ופסק אחרת ממנו.

*הוא דחה את היתר הרמ"א, בטענה שדיבר על ק"ש ולא על יציאה לרחוב עם פאה. אולם מאידך כתב בתחילת תשובתו{{הערה|בשו"ת יביע אומר חלק ה' אה"ע סימן ה'}} שרווקה מותרת לצאת בגילוי ראש, והביא ראיה מאותם ראשונים שכתבו שמותר לקרוא ק"ש כנגד הרווקות - ראבי"ה, ארחות חיים, מאירי, מרדכי ורא"ש.

ואמנם, יש לציין כי גם הרב עובדיה יוסף התיר פאה לנשואות במקרים פרטיים שהגיעו לפניו: לדוגמא, אם האשה אינה מוצאת חן בעיני הבעל עם מטפחת שאז התיר פאה, או בגלל שיש לה לחץ נפשי מכך שחברותיה חובשות פאה והיא לא{{הערה|ראה ספר מעיין אומר חלק ט'.}}.

הפוסקים נחלקו האם כיסוי ראש זה מועיל, או שמא צריכה האשה לכסות את ראשה בשני כיסויים, מטפחת ועליה "רדיד" (=שאל). רוב הפוסקים קבעו כי פאה נחשבת לכיסוי ראש, ובכללם היה [[אדמו"ר הזקן]], [[בעל התניא]], שכתב בספרו "שולחן ערוך הרב":

{{ציטוט|תוכן="שיער של אשה שדרכה לכסותה ערוה היא, מפני שמביא לידי הרהור, ואסור לקרות או להתפלל כנגדה על דרך שנתבאר, אפילו היא אשתו. אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן בקצת ארצות, מותר לקרות כנגדן, שכיון שרגילין בהן אינן מביאין לידי הרהור. ופאה נכרית, אפילו דרכה לכסותה, מותר לקרות כנגדה, '''וגם מותר לגלותה ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע''', שהוא אסור מן התורה באשת איש".|מרכאות=כן|מקור=או"ח, סימן ע"ה סעיף ד'}}

חלק ניכר מגדולי פוסקי ההלכה, הורו גם שפאה נכרית היא כיסוי ראש עדיף מבחינה הלכתית - מאחר ובימינו לא נהוג ללבוש "רדיד", והמטפחת הנפוצה אינה מכסה את השיער כראוי.

נשיאי חב"ד [[אדמו"ר הריי"צ]] ו[[הרבי]], הורו באופן חד משמעי שעל הנשים לכסות את ראשן בפאה נכרית דווקא. דוגמאות לדבריהם:

אדמו"ר הריי"צ כותב: {{ציטוטון|אשת תלמיד [[תומכי תמימים|תו"ת]] צריכה לשאת {{מונחון|פאריק|פאה}} כמה שלא יכבד לה דבר זה אבל אחרת אי אפשר ואי רשאי להיות}}{{הערה|{{היברובוקס||אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ, כרך ו'|31606|עמ' תי"א|עמוד=451}} וראה מילים דומות בעמ' הבא תי"ב}}.

הרבי כותב: "מהיום ואילך על כולן, ללא יוצא מן הכלל, להתאחד עם נשות אנ"ש הלובשות פאה"{{הערה|אגרות קודש חלק י', איגרת ב'תתק"ע, תרגום מאידיש.}}. כמו כן כתב: "בטח קיבל את מכתבי בברכת מזל טוב. במכתבו הוא כותב שמקווה להשי"ת שיעזור לו שביתו יהיה חסידי, הנה כל ברכה צריכה לכלי... וההנהגה בכלל צריך להיות אשר אשת תלמיד תומכי תמימים צריכה לשאת פאה, כמה שלא יכבד לה דבר זה, אבל אחרת אי אפשר ואי רשאי להיות... אחר כל האריכות הנני אומר לו בקיצור דקיצור, אשר זוגתו תחיה '''צריכה לשאת פאה נכרית, ואחרת אי אפשר"{{הערה|"ספר התולדות" פרק י"א - אגרות קודש דף רכ"ז, וכן בספר "אגרות קודש" להריי"צ, איגרת א'תתנ"ג}}.

הסיבה העיקרית לכך היא שבמטפחת קשה לכסות את השיער, וזהו איסור חמור, וכך ביאר הרבי בכמה הזדמנויות: {{ציטוטון|"בעצם הענין דלבישת פאה נכרית, ולא להסתפק בכובע ומטפחת, מבואר ההכרח בזה בכמה מקומות. והרי '''רואים במוחש אשר לבישת כובע ואפי' מטפחת, משאירה חלק השיער בלתי מכוסה''', על כל פנים במשך זמן קצר, זאת אומרת שעוברים על האיסור הגדול, וכהפסק דין בשו"ע"{{הערה|אגרות קודש חלק י"ט, איגרת ז'תכ"ה.}}.}}

סיבה נוספת להעדפת הפאה על מטפחת, היא שאפשר להורידה או להסיטה למעלה, ובפאה אין הדבר אפשרי. {{ציטוטון|"בנוגע לפאה נכרית אין ברירה להסירה... מה שאין כן בנוגע למטפחת יודעת היא שיש לה ברירה, שביכולתה להסיטה למעלה יותר ויותר, או לפעמים להסירה לגמרי"}}{{הערה|תורת מנחם חלק י"ב עמ' קפ"ח.}}.

הרבי הורה לכל נשות [[חסידות חב"ד]] ללבוש פאה, בכל מקום שהן, ללא יוצא מן הכלל{{הערה|אגרות קודש חלק י', איגרת ב'תתק"ע. מאידיש: "אגרות קודש מתורגמות" חלק ב'. הובא גם בליקוטי שיחות חלק כ"ג עמ' שמ"ט. איגרת זו נשלחה לכמה ארגוני נשים}}. כמו כן [[הרבי]] גו הורה שכל אישה תשכנע את חברה לעשות כן{{הערה|אגרות קודש חלק ח', איגרת ב'תס"ג. מאידיש: "אגרות קודש מתורגמות" חלק ב'}}.הרבי אמר כי גם אם מישהי תבטיח לכסות היטב עם מטפחת, יש להורות לה ללבוש פאה{{הערה|אגרות קודש חלק ט"ו, איגרת ה'תקי"ג}}.הרבי גם דיבר על פאה שהיא יותר יפה מהשיער הטבעי{{הערה|תורת מנחם חלק י"ב עמ' קפ"ח, שיחת ר"ח [[אלול]] תשי"ד. שיחה זו הובאה גם בספר "ליקוטי שיחות" חלק י"ג עמ' קפ"ח ואילך}}.

וכך כתב הרבי באיגרת לרב [[שניאור זלמן גרליק]] רבו של [[כפר חב"ד]]{{הערה|אגרות קודש חלק י', איגרת ג'קע"א, מתאריך ו' טבת ה'תשט"ו.}}:  

"מצער אותי ביותר מה שכנראה בענין הפאות נעשית הזזה בזעיר אנפין, והרי ידוע שכל אתערותא הבאה מבחוץ צריך לנצלה בשעת מעשה, מה שאין כן כשעובר משך זמן. ומה שכתב אודות דוחק המצב וכו', הנה האמנם אי אפשר היה להשיג הלוואות בקופות גמ"ח של אנ"ש, שכפי הנודע לי הנה ישנה ב[[אגודת חסידי חב"ד בישראל|אגודת חב"ד]] שעל ידי כת"ר אצל הוו"ח כו' [[משה דובער גנזבורג|הר"ד גנזבורג]] ושנים או שלשה בירושלים עיה"ק ת"ו".

לאחד מחסידי חב"ד ב[[אוסטרליה]] הרבי כתב שהקשיים בפרנסה מתעוררים לא בגלל סיבות [[גשמיות]] אלא בגלל שהנשים אינן מכסות את הראש בפאה{{הערה|1=זלמן דובינסקי, '''[http://old2.ih.chabad.info/#!g=1&url=article&id=82083 בעיות פרנסה לאנ"ש? בגלל חסרון בענין הפאה! {{*}} מכתב מהרבי בפרסום ראשון]''' {{אינפו}} כ"ט [[אייר]] [[תשע"ד]] (29.05.2014)}}.

אחד התנאים להסכמת הרבי לערוך [[קידושין]] היא שה[[כלה]] תלבש כל חייה [[פאה נוכרית]] ולא [[מטפחת]].

==דעות נוספות של פוסקי הלכה המתירים==

[[קובץ:הרבנית נחמה דינה - טקס קבלת האזרחות.jpeg|250px|ממוזער|שמאל|ט"ז אדר [[תש"ט]], הרבנית נחמה דינה שניאורסון בטקס קבלת האזרחות האמריקאית נראית עם פאה נכרית, קיצוני מימין עומד חתנה [[הרבי]] בצעירותו]]

[[קובץ:הרבי כנס נשי חבד.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[הרבי]] הרבי נושא [[שיחה]] בכנס נשי ובנות חב"ד כהכנה ל[[חג השבועות]] ([[יום ירושלים]] [[כ"ח אייר]] [[תנש"א]]) כפי הוראת הרבי כמעט כל הנשים נראות לבושות בפאות נכריות על ראשן כפי שהורה [[הרבי]] הלכה למעשה לא לחוש לשום דעה האוסרת אלא לכתחילה ילבשו פאות נאות]]

 

הגאון האדיר בעל ה"חזון איש"{{הערה|חלק ב' פ"ח אות ט'.}}, הגאון בעל "אגרות משה" ו"דברות משה" הרב משה פיינשטיין{{הערה|מגדולי פוסקי ההלכה החרדים לאחר השואה}} יושב ראש "מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארצות הברית" וראש "מתיבתא תפארת ירושלים" בעיר ניו יורק{{הערה|בשו"ת אגרות משה חלק אה"ע ב סימן יב, כתב; ...אין כתר"ה יכול למחות ביד אשתו הרבנית החשובה מללבוש פאה נכרית, שאף אם כתר"ה רוצה להחמיר אינו יכול להטיל חומרותיו עליה שזהו רק דין שלה, וכיון שהיא עושה כדין שהוא כרוב הפוסקים ושגם נראה כמותם, אינו יכול להחמיר עליה... ידידו, משה פיינשטיין}}, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב{{הערה| ואמר שיש כמה סוגי פאות, וכן נהגה בתו הרבנית בת שבע אסתר קנייבסקי זצ"ל ולבשה פאה נכרית עם מטפחת}}, חתנו הגאון רבי חיים קנייבסקי,{{הערה|דף רי"ד, וכן נהגה ולבשה פאה יפה ומכובדת רעייתו ומחברתו הטהורה מרת בת שבע אסתר קנייבסקי זצ"ל בת הבכורה להרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל.}}הגאון רבי בן ציון אבא שאול, ראש ישיבת פורת יוסף ומגדולי הפוסקים הספרדיים,{{הערה|חלק א' סימן י"א וחלק ב' פרק מ"ה הלכה ט"ז, וכן נהגה ולבשה פאה יפה ומכובדת רעייתו ומחברתו הטהורה מרת הדסה מסעודה אבא שאול זצ"ל}}, הגאון רבי מרדכי אליהו הראשון לציון{{הערה|וכן נהגה מחברתו הטהורה עד היום מרת צביה אליהו תחי'ה פאה יפה ומכובדת עם כובע}}, הגאון בעל הבן איש חי{{הערה|בן איש חי פרשת ויקהל אות יג}}, הגאון רבי שמשון דוד פינקוס רב [[אופקים]]{{הערה|וכן נהגה מחברתו הטהורה מרת חיה מינדל פינקוס זצ"ל ולבשה פאה יפה ומכובדת, וכשנשאל בעלה הגרש"ד פינקוס זצ"ל איך זה שאשתו הרבנית זצ"ל חובשת פאה ולכאורה היה ראוי לשכמוהו להחמיר בענין, ענה: "בבית אבא חבשו פאה, בבית של השווער (הרב מן) חבשו פאה ובבית של הרב (הגרי"ד סאלובייצ'יק בנו של הרב מבריסק) חבשו פאה - '''אני לא רפורמי''' "(צא ולמד מדבריו שכל הצרות והלב רע והאסונות בעולם בגלל הרפורמים)" (מתוך גליון)}}. הגאון רבי יעקב שלום סופר (בנו של ה"מחנה חיים"), דיין ומו"צ בעיר פעסט{{הערה|בספרו "תורת חיים" על השו"ע (סי' ע"ה ס"ק ז'. נדפס בשנת תרנ"ז), כותב שההלכה כהמג"א אבל יש להחמיר כהבאר שבע}}, הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר (רב דק"ק ברלין וראש בית המדרש לרבנים בגרמניה, תלמידו המובהק של בעל ה"ערוך לנר") בשו"ת רבי עזריאל{{הערה|(חלק ב', אה"ע סי' ל"ו, נדפס בשנת תרנ"ט)}}, הגאון רבי אליהו סלימאן מני ראב"ד חברון, בספרו "שיח יצחק"{{הערה|(דיני ק"ש סעיף ע'. נדפס בשנת תרס"ב), וכן בספר זכרונות אליהו (חלק א' מערכת פ' אות ג')}}, הגאון רבי יעקב חיים סופר, מחכמי המקובלים בישיבת "בית אל", הרב המאסף לכל הפוסקים הספרדים, בספרו "כף החיים"{{הערה|(על השו"ע סימן ע"ה ס"ק י"ט וס"ק כ'. נדפס בשנת תרס"ה), ובסימן ש"ג (ס"ק נ"ה וס"ק נ"ח)}}, הגאון רבי חיים יעקב הלוי קרוייזר (רב דק"ק דאלינא) בספרו "באר יעקב" על שולחן ערוך{{הערה|(על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נכתב בשנת תרס"ו)}}, הגאון רבי שמואל סלנט רבה של ירושלים, אמר שמעיקר הדין פאה נכרית מותרת, ורק תקנה היתה בירושלים באותו הזמן, שלא ללבוש פאה נכרית (כן העיד רבי חיים קניבסקי בשם אביו, רבי ישראל יעקב קניבסקי, כמובא בספר "אורחות רבנו הקהילות יעקב" (חלק ג' אות ס"ב)), הגאון רבי יצחק בלאזר, הידוע בשם רבי איצלה פטרבורגר (מגדולי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט, רבה של פטרבורג, ואביה הרוחני של ישיבת "קלם" לאחר פטירתו של ה"סבא מקלם"), '''עמד על כך שאשתו תלבש פאה נכרית''' נגד מנהג ירושלים בזמן ההוא{{הערה|(כן העיד הגר"ח קיינבסקי בשם אביו בספר הנ"ל וכן העיד חמיו הגאון רבי יוסף שלום אלישיב)}}, הגאון רבי שלום משאש, יליד העיר מקנס במרוקו, ראב"ד והרב הראשי הספרדי של ירושלים ורבה הראשי של [[יהדות מרוקו]]{{הערה|בספריו תבואות שמש אה"ע סימן קל"ז, שמש ומגן חלק ב' סימן ט"ו-י"ז. שלכתחילה פאה ובדיעבד גדול מטפחת}}, הגאון רבי בנימין זילבר, חבר מועצת גדולי התורה{{הערה|אז נדבר,חלק י"ב סימן מ"א.}}, הגאון רבי חיים כסאר, מגדולי חכמי תימן בדורנו, בשו"ת "החיים והשלום" (אבן העזר סי' ג') כתב שאין איסור לנשים ללבוש פאה{{הערה| והוכיח כן מהגמ': "שאל השואל, שיש מי שאומר שאיסור חמור הוא ללבוש פאה, והיא בסוג עוברת על דת יהודית ותצא בלא כתובה. מה נאמר היום שחלק גדול מן הנשים הנשואות אפילו מהספרדים לובשות פאה נכרית?... תשובה: לענין פאה נכרית אין בה איסור מצד עצמה, אלא שיש מחמירין לענין שבת שלא לצאת בה לרה"ר כמו שכתב מרן ז"ל בסימן ש"ג. דאם איתא דאסורה מצד עצמה, למה אמרו חז"ל יוצאה אשה בפאה נכרית לחצר, תיפוק לי דאסורה מצד עצמה. אלא ודאי אין בה איסור מצד עצמה, וכמו שכתבתי לעיל לענ"ד. '''וזה שהורה שאיסור חמור הוא וכו', הפליג על זה יותר מדאי'''. ולפיכך לא נכנס מ"ש בזה עוברת על דת, ויש לה כתובה. ופוק חזי מאי עמא דבר מזמן קדמון".}}, הגאון רבי משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית האשכנזית, בספרו "דת והלכה"{{הערה| דת והלכה, סימן א'.}}הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ, ראש ישיבת פוניבז', {{הערה| קובץ" בית הלל", קובץ י"ט.}}הגאון רבי משה ווינער, מרבני ארה"ב, {{הערה|בספר "כבודה של בת מלך"}}הגאון רבי יצחק עבאדי, ראש כולל "אוהל תורה" בלייקווד ובירושלים,{{הערה|אור יצחק, אה"ע סימן ג'.}},הגאון רבי יהודה טשזנר, אב"ד ומו"צ באופקים, {{הערה|כתב בספרו שערי תורת הבית}}הגאון רבי מרדכי גרוס, אב"ד חניכי הישיבות, {{הערה|בספר "והיה מחניך קדוש"}}הגאון רבי גבריאל ציננער, רב ומו"צ בבורו פארק, מח"ס "נטעי גבריאל", {{הערה|כתב בקובץ "אור ישראל" ל"ו-ל"ז.}}הגאון רבי יוסף קאפח, מגדולי חכמי תימן בדורינו, {{הערה|בתשובה כתב יד שהתפרסמה בחוברת 'המשביר', עמ' מ'.}}הגאון רבי שלמה אליעזר שיק, מגדולי רבני חסידות ברסלב{{מקור}}הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, לפי עדות חתנו הגאון רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי, משגיח בישיבת קול תורה, וראש כולל "ישיבת הר"ן" בירושלים{{הערה|ראו עדותו בספר "חן וכבוד" שנמסרה על ידי הרב יואל שילה מתוך שיחה מוקלטת.}}. הגאון רבי יהודה שפירא, ראש כולל 'חזון איש', ומתלמידיו המובהקים של החזון איש, {{הערה|בספרו "דעת יהודה" (תשובות בהלכה ובהנהגה)}}, הגאון רבי יהודה אריה דינר, רב בית המדרש דברי שיר בב"ב, {{הערה|בכנס חיזוק מרכזי לאברכים מוצ"ש פרשת וארא תשע"ו, מתוך החוברת "בהתאסף ראשי עם",}} הגאון רבי פנחס ברונפמן, אב"ד בבית דינו של הגר"מ גרוס,{{הערה|תמצית דרשתו בפסח תשע"ח}}וכן פסק הרב [[מרדכי שמואל אשכנזי]], אב"ד ורב [[כפר חב"ד]]:

כאשר אחד מחשובי הרבנים מחה כנגד [[חסידות חב"ד]] על שנשיהם לבושים בפאה נכרית, דבר הנידון בשאלה בפוסקים, הוציא הרב [[שלום דוב וולפא]] את ספרו '''"[[לקט שכחת הפאה]]"''' בו הוא מוכיח מעשרות פוסקי ההלכה ראשונים כ[[מלאכים]] ואחרונים כולל גדולי רבני עדות המזרח כי מותר ואף חובה לחבוש דווקא פאה נכרית. בספר גם שאלות ותשובות המבארות בטוב טעם את כל השאלות העולות לגבי הפאה הנכרית.

לאחר מכן יצא לאור הספר '''"ותשקט הארץ"''', על ידי הרב יואל שילה, רב ומו"צ בעיר רכסים. בספר יש בירור נרחב בסוגיית הפאה. הספר עבר עריכה מחדש בשנת תשע"ז, ונוספו בו מקורות רבים ע"פ הספר "חן וכבוד".

הספר '''"חן וכבוד"''' יצא לאור על ידי הרב ליאור עזרן, ראש כולל "משכן יצחק" ב[[אופקים]]. הספר כולל את תשובות כל הפוסקים המתירים, כל אחד בפרק נפרד, ובפרק הראשון מובאת רשימת המתירים המלאה עם דבריהם בקצרה. לספר ישנן כעשרים הסכמות נלהבות מגדולי הרבנים, והוא זכה לפרסום נרחב. הספר נוגע בכל הנקודות האפשריות בפולמוס הפאה, ומביא כמעט כל מי שדיבר בענין זה. מחבר הספר מציג בהקדמתו ביאור חדשני בסוגיות הגמרא, לפיו מתיישבות כל הקושיות והטענות של המתירים והאוסרים גם יחד.

כאשר בשנת [[תשס"ד]] פורסם בעיתונות על עדים שנסעו להודו והעידו כי הפאות שמקורן בהודו אסורות בהנאה משום תקרובת עבודה זרה, והגרי"ש אלישיב הוציא איסור על הפאות, חיבר הרב [[שלום דוב וולפא]] את ספרו '''"[[יקם שערה לדממה]]"''', אשר סוקר את הנושא מנקודת מבט הלכתית, כולל עדויות ותיאור מפורט של נושא התגלחת בטירופאטי שבהודו. הוא מסכם את צדדי השאלה בהלכה, ומוכיח כי אין חשש איסור עבודה זרה בחבישת הפאות מהודו.

בספר "חן וכבוד" פרק י"ח אפשר למצוא את רוב תשובות הרבנים המתירים את השיער ההודי, כולל ניתוח נתוני האו"ם המעודכנים ועדויות אנשי הממשל בהודו על כמות השיער ההודי המסתובבת בשוק.

כמו כן, בשנת תשפ"א יצא לאור הספר "הכצעקתה"{{הערה|[https://drive.google.com/file/d/1Ro9KuTzYz_w2xGfrrsa99RPzNzq2Xns7/view?usp=sharing לקריאת הספר].}}, ע"י הרב יואל שילה וצוות של אחד עשר ת"ח, ובו מבורר ההיתר של הפאות מהודו, גם מבחינה מציאותית.

 

== קישורים חיצונים ==

* הרב שלום דובער וולפא, [https://drive.google.com/file/d/1zxhB2lh15SNDmtxJyP0kYRxPaufK1wk8/view לקט שכחת הפאה]

* הרב יואל שילה, [https://drive.google.com/file/d/1KSsMvpI3I40eIpR0-4lYDDhcDwtRclz2/view ותשקט הארץ]

* הרב ליאור עזרן, [https://drive.google.com/file/d/12GCroQ-4_LTQ1uYonQXyy5UBj1KNRjri/view חן וכבוד]